אתה שואל אותי? ../images/Emo153.gif
אז ככה. הקרנת הסרט התקיימה בשבוע שעבר בפסטיבל חיפה (זוכרים שסיפרתי לכם שאולי ואולי?). ההקרנה התקיימה באולם הקטן של הסינמטק, כי בדרך כלל להפקות טלוויזיה לא קונים כרטיסים, אנשים יודעים שהם יראו את זה בעוד חודש חודשיים בטלוויזיה. אבל מה שקרה הוא שהכרטיסים נמכרו כבר יום קודם, והאולם היה דחוס עד אפס מקום, ומי שלא ישב בכיסאות הנורמליים פשוט עמד בכל הערב. בשבילי זו היתה חווייה מרגשת עד דמעות, וגם מלאה בחרדות. החל מכרטיסים והזמנות לאנשים שהבטחתי ושפתאום התברר שאין מקום, ועד לפחדים מטורפים שפתאום יכבה הסאונד, התמונה תהיה שחור לבן, פאשלות כאלה. אבל הכל עבר בשלום. למרות שראיתי את הסרט בפעם השלישית, עדיין התרגשתי ממנו, עדיין ראיתי את המקומות שיכולתי לכתוב יותר טוב, יותר אמיתי, אבל כנראה שזה גורלם של סרטים, שלא כמו פרקים באינטרנט, שאפשר להיכנס ולשנות כשבא, סרטים, זהו זה, וזה יכול להיות מעצבן - במיוחד כשכותבים את השם שלך עם י'. אין דבר יותר מסעיר מלראות את הדמיון שלך קם לחיים, דמויות שהמצאת פתאום מופיעות על המסך, וכל מיני פרטים קטנים, שנדמה לך שאף אחד לא שם לב שכתבת בתסריט, צצים פתאום מול העיניים שלך (למשל, תמונה של קומיקס על הקיר). וזה מרגש נורא, ועושה חשק לעוד הרבה. התגובות היו ממש טובות, אולי זה כי לא היה נעים לאף אחד להגיד שהיה גרוע
סתם. אני באמת חושבת שכל מי שלקח חלק בפרויקט הזה, עשה עבודה טובה, ממש טובה, וזו היתה טבילת אש חיובית בשבילי. זה מאוד נדיר שתסריטאי מרוצה מהעבודה הסופית. למחרת גם היתה ביקורת מצוינת במעריב, אז מה עוד אפשר לבקש? רק חופש.