פנתרית סגולה
New member
נושא קשה מאד.....
קשה לי מאד לדבר על זה, להתעמת....קשה. אנסה להתגבר: בעלומיי (לפני שנים רבות), לאחר שעברתי בהצלחה גדולה את בחינת הכניסה לחוג לפסיכולוגיה באונ' ת"א, (אז עוד לא היו בחינות פסיכומטריות), הגעתי לאוניברסיטה, ועמדה שם הקבוצה של האנשים שעברו את הבחינה. הקבוצה היתה צפופה, נראתה כגוש. אני, יחידה, התקרבתי לקבוצה ממרחק. הם היו למעלה, אני למטה. הם כולם הסתכלו עליי, והרגשתי כל כך רע. שאני - מולם. שאני אחת בודדה והם מהות חברתית אחת, מלוכדת, העומדת מולי. לא יכולתי לשאת את המבטים. לפני כמה שנים, בטיול בטבע, ישבה קבוצה של נשים שהתחברו ביניהן, ואני רציתי לשבת שם בסביבה והתקרבתי, והן הסתכלו עליי כולן, והרגשתי כל כך רע. שוב: אני אחת - מול מהות חברתית מלוכדת. תמיד כשאני עומדת יחידה בפני קבוצה שכבר התחברה בתוך עצמה, אני מרגישה רע מאד. כשאני עומדת על במה לפני קהל, למשל עומדת לנאום, או להקריא משהו, אני מרגישה מצוין. כדג במים. אני אוהבת "לשלוט" בקהל, להטות את מצב רוחו בדרכיי השונות (טון הנאום, ההקראה). כלומר, כשאני במצב של "סלבריטי", אני מרגישה שאני במקומי הנכון. אבל כשאני סתם יחידה אחת, בודדה ואנונימית, מול קבוצה מגובשת, אני מרגישה נורא. גם עכשיו, כשאני מספרת על כך, אני מרגישה רע. משערת שזה ענין של social skills . אם אחייך לקבוצה, הם יקבלו אותי מיד. (עשיתי זאת פעם כשהתקרבתי לקבוצת נשים בטיול, קבוצה קטנה. מיד המתח שלהן התפוגג והן נעשו נינוחות (שפת גוף) וקיבלו אותי. כאילו אמרו לעצמן: היא רגילה, היא משלנו. היא נורמלית.)
קשה לי מאד לדבר על זה, להתעמת....קשה. אנסה להתגבר: בעלומיי (לפני שנים רבות), לאחר שעברתי בהצלחה גדולה את בחינת הכניסה לחוג לפסיכולוגיה באונ' ת"א, (אז עוד לא היו בחינות פסיכומטריות), הגעתי לאוניברסיטה, ועמדה שם הקבוצה של האנשים שעברו את הבחינה. הקבוצה היתה צפופה, נראתה כגוש. אני, יחידה, התקרבתי לקבוצה ממרחק. הם היו למעלה, אני למטה. הם כולם הסתכלו עליי, והרגשתי כל כך רע. שאני - מולם. שאני אחת בודדה והם מהות חברתית אחת, מלוכדת, העומדת מולי. לא יכולתי לשאת את המבטים. לפני כמה שנים, בטיול בטבע, ישבה קבוצה של נשים שהתחברו ביניהן, ואני רציתי לשבת שם בסביבה והתקרבתי, והן הסתכלו עליי כולן, והרגשתי כל כך רע. שוב: אני אחת - מול מהות חברתית מלוכדת. תמיד כשאני עומדת יחידה בפני קבוצה שכבר התחברה בתוך עצמה, אני מרגישה רע מאד. כשאני עומדת על במה לפני קהל, למשל עומדת לנאום, או להקריא משהו, אני מרגישה מצוין. כדג במים. אני אוהבת "לשלוט" בקהל, להטות את מצב רוחו בדרכיי השונות (טון הנאום, ההקראה). כלומר, כשאני במצב של "סלבריטי", אני מרגישה שאני במקומי הנכון. אבל כשאני סתם יחידה אחת, בודדה ואנונימית, מול קבוצה מגובשת, אני מרגישה נורא. גם עכשיו, כשאני מספרת על כך, אני מרגישה רע. משערת שזה ענין של social skills . אם אחייך לקבוצה, הם יקבלו אותי מיד. (עשיתי זאת פעם כשהתקרבתי לקבוצת נשים בטיול, קבוצה קטנה. מיד המתח שלהן התפוגג והן נעשו נינוחות (שפת גוף) וקיבלו אותי. כאילו אמרו לעצמן: היא רגילה, היא משלנו. היא נורמלית.)
