עירבוב בין נושאים......
דבר ראשון - אני חייב להגיב על הסאטירה שהייתה ברשת אבו ראבד אתם אולי תהרגו אותי על זה, אבל אותי זה שיעשע למדי, התגלגלתי מצחוק... תגידו "אבל זה אנטישמי ומראה כמה שונאים אותנו..." ובכן אם נתייחס לזה מנקודת מבט אתנוצנטרית אז זה באמת ככה (ממשיך במסורת של אוריה בלהשתמש במילים ארוכות ומסובכות - הפירוש הוא, אתנו = תרבות, צנטריות = מרכזיות, אם נסתכל על זה כשהתרבות שלנו במרכז והתחושות שלנו והמחשבות שלנו וההבנות שלנו במרכז) מצד שני אם נבחן את זה בגישת היחסיות התרבותית, ונבחן את זה לפי קנה המידה התרבותיים (ואל תטעו כאן עם קני מידה מוסריים) תגלו שהדבר הנו סאטירה לכל דבר למעשה אם תעמידו את זה אחד מול אחד עם יאצפן תגלו שזה די דומה... דבר שני - שנאת ישראל: (כמעט) כל חברה או ציבור יחפשו לעצמם את השעיר לעזאזל שלהם, בציבורים מדוכאים או סובלים זה יגיע לרמת קיצוניות בזמן המגפה השחורה מכיוון שיהודים פחות סבלו מכך (יש שיגידו כי אלוהים היה זה שגרם לכך ויש שיגידו בגלל מנהג ההטבלת ידיים שגרם לתנאים סטירליים יותר בבתים היהודים ובכך מנע את התפשטות המגפה [שוב יש יגידו שאלוהים ידע מראש ונתן את ההוראה לשם כך, ויש שיגידו שפשוט היה יותר קל להעביר לעם מנהגיים תברואתיים כהוראת שמיים ולא להסביר את כל ההגיון מאחורי זה, בדומה להתפתחות של אמונות טפלות כמו לא ללכת מתחת לסולם {לכו תסבירו לילד קטן שהסולם יכול ליפול עליו, יותר קל להגיד שזה מביא מזל רע}]) הם נהפכו לשעירים לעזאזל ואותו דבר בגרמניה של שנות ה 20 וה 30, אחרי התבוסה במלחמה"ע ה1 והסכם ורסאי (מי מעיז כבר להגיד אסון ורסאי, אה?
) היה קל לחפש שעיר לעזאזל אז חיפשו את המיעוט ומצאו את היהודים... בדומה לכך זה המיעוט הטורקי באוסטריה, המיעוט הערבי בישראל וכדו´ לגבי שנאת ישראל במדינות ערביות קרובות (לרחוקות אני אתייחס מיד), לאחר גירוש 48 (ואני לא אעלה מקרי טבח שונים ומשונים מכיוון שזה סתם יפתח דיון היסטורי האם זה קרה או לא...) והיווצרות של פליטים ומחנות פליטים (שברור לי שההנהגות הערביות מאותה תקופה ועד עכשיו לא דאגו לפתח את אותם מחנות פליטים אלא משתמשים בהם ככלי פוליטי) נוצרה שנאה אדירה (ואפשר להגיד גם מובנת: פחד הופך לכעס, כעס הופך לשנאה וכו´), שנאה שהפכה לשנאה כלפי קולקטיב (באותה מידה יש לבחון את השנאה שנוצרת בישראל כלפי ערבים דוגמת: "אין ערבים - אין פיגועים" "מוות לערבים" וכדו´) אותו דור מגורש העביר את שנאתו לילדיו, לפחות ברובו וכך הלאה, חלק מהאנשים גדלו והשכילו (במידה ויצאו ממעגל הקסמים של העוני) ועם ההשכלה נעלמה השנאה, לפחות אצל חלקם, בנוסף החינוך לשנאה לא בא רק מהבית אלא הפך להיות ממוסד יותר ונמצא כיום גם במוסדות החינוך הפלשתינאים לדוגמה. לגבי מדינות רחוקות, ישנו הקשר עם ארה"ב כדוגמה אחת, חלק מאותם אנשים מרגישים כעס כלפי גירוש 48 או הכיבוש הישראלי ודיכוי העם הפלשתינאי, כאן זה כבר באמת תוצאה של חינוך ככלי פוליטי, אותם משטרים דיקטטורים באותן מדינות לא יכולים להרשות לעצמם שהאנשים יבינו שהסבל שלהם נובע מהשלטון, לכן הם מחפשים בשבילם שעיר לעזאזל ומצאו אותו בדוגמת ישראל, שהנו שעיר לעזאזל קל מכיוון שאפשר לקשר אותו לאחד מקורות העוני (ארה"ב ומדינותה הגלובאלית) ודבר שני הנו כבר שעיר לעזאזל של הרבה מקומות אחרים ככה שאפשר ליצור תנועת היסחפות של שנאה. לגבי בן-לאדן, עד המצב הנוכחי מעולם מעולם מעולם לא הזכיר את הסיכסוך הישראלי פלשתיני, ובפעם הראשונה שהזכיר אותו, האם הזכיר את מרכז הסיכסוך? האם הזכיר את ירושלים או אל-אקצה? לא ממש... רק מראה לנו כמה התוספת של הסיכסוך הישראלי-פלשתיני זה סתם עוד משהו שאפשר להאשים בו שאפשר להשתמש בו כתירוץ... לסיכום: קל לצאת מתוך איזושהי חרדה, שתוכנית הלימודים בביצפר מחנכת אותנו אליה שתמיד האשימו את היהודים בכל, תמיד רדפו אחרינו וכו´ וכו´ וכו´ ולהפוך את עצמנו למסכנים ושעירים לעזאזל של כל העולם האנושי, מצד שני הרבה יותר מומלץ לבחון כל מצב בפני עצמו ולהתגאות במה שהצלחנו להשיג כקולקטיב (וכמובן להתבייש כאשר מתבצעת עברה מוסרית, לפי ערכי המוסר האישיים של כל אחד כמובן...) יום טוב אלון.
