לאמא – רקע תיאורטי
לאמא – רקע תיאורטי מבחינתי, מחוננות איננה תכונה, אלא ערך, אידיאל ששואפים אליו. יש ימים שאני פחות מחונן ויש ימים שאני יותר מחונן, ויש סכנה שאפסיק להיות מחונן אם לא אתאמץ להיות כזה. ואני אסביר- בעבר שאלת על "הגדרת מחוננות"- אינני מאמין בהגדרה כזו- תגדירי לי "טוב לב", ואגדיר לך "מחוננות"... אך זה שלא ניתן להגדיר משהו, לא אומר שלא ניתן לזהות אותו (או אפילו ללמוד לזהות אותו!) - ניתן לזהות מחונן בדיוק כמו שניתן לזהות אדם "טוב לב", יש סימפטומים, אך לא הגדרה. אם מישהו "מעביר את הזקנה בכביש", האם זה אומר שהוא "טוב לב"? אם מישהו "פותר משוואות בכיתה ה'", האם זה אומר שהוא מחונן? לאו דווקא, אבל אלו הם כן סימנים לכך. מי שמכיר הרבה מחוננים, יכול לזהות מחונן כשהוא פוגש אותו. מחוננים מסוגלים לזהות אחד את השני לפי סימנים, שייתכן שמי שאיננו מחונן לא ירגיש בהם כלל- לפעמים אפילו באמצעות המבט בעיניים. לדעתי, בחינת המחוננות הטובה ביותר היא לשאול את הילד חידה ממזרית במיוחד, ולראות את התגובות שלו. יותר מכך, יש כל מיני טיפוסים של מחוננים (כמו שיש כל מיני טיפוסים של "טובי לב"). אז כן, יש מחוננים, אך אין איזו "תכונת מחוננות". יש סימנים, אך אין "מבחן" (בטח לא המבחן של מכון סאלד..). אם אני רואה בילד דברים שמזכירים לי אנשים שאני מכיר שמגלמים בעיני אידיאלים אינטלקטואליים-יצירתיים מסוימים, אני נוטה להאמין שהוא מחונן. רק מי שפועל לפי ערך מסוים ("מחוננות", "טוב לב", "נונקונפורמיזם"), הוא בעל התכונה הנגזרת ממנו ("מחונן" וכו'). ואם הוא מפסיק- אז גם התכונה כבר לא מתארת אותו. בניגוד למה שהרבה היו רוצים להאמין, "תכונת המחוננות" איננה איזו "עובדה ביולוגית", קבועה, להיפך, צריך המון מאמצים כדי לשמר אותה, היא נשחקת בקלות מפחידה. אפילו איינשטיין איבד את רוב רובה של המחוננות שלו אחרי המצאת תורת היחסות הכללית (ראי גישתו המרובעת לתורת הקוונטים, וניסיונותיו חסרי ההשראה לבניית תורה מאוחדת). אני אתן דוגמא- הורים רבים כותבים שהם "לא רוצים להכריח את הילד", אינני מבין את העניין הזה- מבחינתי, מי שיש לו IQ 160 אבל איננו רוצה לעשות עם כך דבר, איננו מחונן (ואני גם לא בא אליו בטענות, זה פשוט לא ענייני, וגם לא מעניין אותי). מחוננות איננה תכונה של "רמת IQ", מבחינתי למחונן יש מוטיבציה פנימית- "בהגדרה", הוא פועל בהתאם למערכת ערכים מסוימת, וכחלק מזה- הוא רוצה ללמוד ולהתפתח. ניתן לעזור רק למי שרוצה עזרה, לתת הכוונה רק למי שרוצה ללמוד, לא רק מכיוון ש"אסור להכריח", אלא כי זה פשוט בלתי אפשרי (גם בהגדרה- אם אתה מכריח זה לא עזרה, אם אתה דוחף מישהו בכוח, זו לא הכוונה). כל זה בתיאוריה.. בפועל רוב המחוננים ממש סובלים ומתוסכלים מכך שלמרות שהם מאוד רוצים להתקדם, אין להם איך... (ואם מישהו חולם שהפתרון יוכל לבוא מבית הספר, הוא יכול להמשיך לעשות זאת.. להיפך, בית הספר מדכא את ערכי המחוננות. יש אנשים שמאמינים, בתמימות מפחידה, שמטרתה של מערכת החינוך היא ללמד. אני חושב שהמורים אצלנו דווקא צדקו כשאמרו שמטרתם היא "לחנך" ולא ללמד, מערכת החינוך היא מערכת חינוך ולא לימוד (הרי כולנו יודעים שלא באמת לומדים שם), הלמידה היא רק הכלי, האמצעי כדי לחנך את הילדים לקונפורמיזם, לציות לסמכות ולעבודה (דברים חשובים מאוד לחברה, אני לא מזלזל), הלמידה היא רק "שיטת האילוף". האם מישהו חושב שנותנים חשיבות רבה דווקא למתמטיקה בגלל הערך האינטלקטואלי שלה, כדי לפתח את החשיבה המופשטת? "לומדים מתמטיקה" כדי לחנך את הילדים לעבוד לפי הוראות מדויקות בצורה מדויקת ומסודרת, ללא שגיאות, גם אם המטלה משעממת, לא מובנת, רוטינית וחסרת ערך (לכן הביקורת הנפוצה על החומר הנלמד במתמטיקה בבית הספר קצת מצחיקה- דווקא בגלל שהוא כל כך טכני, לא אינטואיטיבי ולא מצריך כל חשיבה הוא מתאים ביותר למטרתו). כל הבעיה היא שיש קבוצה שהלמידה מאוד קלה לה, הכלי הזה לא עובד עליה- המחוננים. כל הניסיונות לתת למחוננים פתרונות בבית הספר נכשלים לא (רק) בגלל פגמים בביצוע, הם נידונו מראש לכישלון- יש סתירה מהותית בין מה שבית הספר מחנך אליו, לבין ערכי המחוננות. ושוב, אין לי שום וויכוח עם מערכת החינוך, אני פשוט שייך לצד השני..)
דבר שני, אם אני לא טועה מאחר ומבחנים למדידת אייקיו הם בין השאר תלויי תרבות, הרי מאוד קשה להסכים לטענה שהם לא מתבססים על מימוש הפוטנציאל, כי אם זה היה כך ניתן היה להגדיר מבחני אייקיו מוחלטים.