וההמשך היותר רלוונטי
אייס: הכל מסתבך. הם לא אנשים רגילים, כך הסבירה לי מל. הם twirlers - הם מסוגלים לסובב את האירועים מסביבם. כולם יודעים את זה כנראה חוץ מהם. אבל גם הם בני אדם, וגם הם נפגעים מדברים שהם לא רק חרבות וסכינים. אנחנו צועדים מסארין אל עבר המקום בו נמצא סירה שתיקח אותנו בעקבות האגדה שהציתה את דמיונו של אדריאן. אבל דומיניק לא פה, וקוואי הוא פסל שיש קפוא. אני מוצאת את עצמי דואגת להם. תוהה האם דומיניק בסדר, ואיך אפשר לעזור לקוואי. אבל אני יודעת רק להשתמש בסכין. נשלחתי להגן עליהם אבל אני לא יכולה להגן על קוואי מליבו השבור, לא על אדריאן מגעגועיו ולא על דומיניק מהספקות שלה בעצמה. אני משחיזה את הסכינים שלי בשתיקה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא תפקידי. אם הם בוחרים להסתבך עם רגשות הם יצטרכו להתמודד עם זה בעצמם... לא הולך. אני ניגשת לקוואי ומנסה לדבר איתו. הוא לא מגיב. אני רואה כל כך ברור את הכאב שלו ובלי לחשוב אני פורשת את זרועותי ומנסה לחבק אותו, להמיס את מגן הקרח שבנה מסביב לעצמו. היה עלי לדעת טוב יותר – קוואי מסיט את זרועי באבחת יד ומסמן לי לא להתקרב יותר. אני מהנהנת והולכת משם. גם אדריאן מבחין בקיפאון של קוואי, אבל הדרך שלו היא מסוכנת הרבה יותר. הוא מנסה להזכיר באזניו את מל (לאאאא!), ולהבטיח ש"נציל" אותה מידה של החוזה ממאלן. אני עוצרת אותו בזמן ואנחנו משוחחים בצד. זה מגיע די מהר לצעקות. אני מנסה להסביר לאדריאן שהדבר האחרון שקוואי צריך לשמוע עליו עכשיו הוא מל, ובטח לא להאחז בתקווה להיפגש איתה. חוץ מזה מל לא צריכה ש"נציל" אותה משום מקום. היא מצאה את יעודה בתור מתלמדת של החוזה. זה אולי תפקיד קשה אבל חשוב. וכוונותיה של החוזה אינן זדוניות. אני לא יודעת כמה מזה שכנע את אדריאן אבל הוא מסכים לחכות. בינתיים קוואי לא ישן בלילות. הוא במדיטציה עד ארבע בבוקר, אז הוא מבצע את הקאטות המסורתיות שלו, מכין אוכל (תפל) וחוזר למדיטציה. קשה לי לראות את זה אבל אני לא מצליחה לעזור. בדרך אנחנו פוגשים קבוצת אנשים. הם כמעט חולפים על פנינו ואז אני עושה את הטעות של לברך אותם. משהו במה שאני אומרת כנראה נשמע חשוד באזניהם. אני רואה את העיניים של אחת הנשים מתגלגלות אחורה ואת תנועותיה הופכות קטועות ומוזרות. ברגע הבא הם תוקפים אותנו בחרבות וחניתות. יופי, אייס, ככה את מגנה על ה"נבחרים". הקרב פוצע קשה את הקוסם. אנחנו נאלצים לשלוח אותו בחזרה לסארין. לפחות הלוחם הטווסי הזה, ברנרד, חוזר איתו ולא יעמיס עלינו יותר. לכולם קשה גם ככה. אנחנו מגיעים לעיירה ליד המים והולכים לישון בפונדק. אדריאן מזמין רק חדר אחד לכולנו, מה שמדגיש את חסרונה של דומיניק. בבוקר אני נשארת לישון עד מאוחר. כשאני יורדת לחפש ארוחת בוקר אני שומעת קול מוכר עולה מלמטה "... ואני רוצה שיהיו לנו ילדים ושנחיה בבית.." אני מחישה את צעדי. דומיניק כאן! אנחנו מתחבקות ואני מסתירה אנחת רווחה. עכשיו הכל יהיה טוב יותר. כשקוואי יורד למטה הוא מתיישב על הבר, בבירור לא מעוניין בחברתינו. אנחנו מתדיינים בשקט על מה ניתן לעשות ומחליטים לחכות עוד מעט ולתת לזמן לעשות את שלו. בעשר בבוקר נעלה על הסירה. מעולם לא הייתי על סירה. זה נשמע לי לא בטוח, להתנדנד על מרחב גדול ועמוק כל כך של מים כשרק קורות עץ עוצרות אותך מלטבוע. אבל נשלחתי להגן, ונשבעתי לאדריאן בדמי. קצת מים לא יעצרו אותי.
אייס: הכל מסתבך. הם לא אנשים רגילים, כך הסבירה לי מל. הם twirlers - הם מסוגלים לסובב את האירועים מסביבם. כולם יודעים את זה כנראה חוץ מהם. אבל גם הם בני אדם, וגם הם נפגעים מדברים שהם לא רק חרבות וסכינים. אנחנו צועדים מסארין אל עבר המקום בו נמצא סירה שתיקח אותנו בעקבות האגדה שהציתה את דמיונו של אדריאן. אבל דומיניק לא פה, וקוואי הוא פסל שיש קפוא. אני מוצאת את עצמי דואגת להם. תוהה האם דומיניק בסדר, ואיך אפשר לעזור לקוואי. אבל אני יודעת רק להשתמש בסכין. נשלחתי להגן עליהם אבל אני לא יכולה להגן על קוואי מליבו השבור, לא על אדריאן מגעגועיו ולא על דומיניק מהספקות שלה בעצמה. אני משחיזה את הסכינים שלי בשתיקה. אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא תפקידי. אם הם בוחרים להסתבך עם רגשות הם יצטרכו להתמודד עם זה בעצמם... לא הולך. אני ניגשת לקוואי ומנסה לדבר איתו. הוא לא מגיב. אני רואה כל כך ברור את הכאב שלו ובלי לחשוב אני פורשת את זרועותי ומנסה לחבק אותו, להמיס את מגן הקרח שבנה מסביב לעצמו. היה עלי לדעת טוב יותר – קוואי מסיט את זרועי באבחת יד ומסמן לי לא להתקרב יותר. אני מהנהנת והולכת משם. גם אדריאן מבחין בקיפאון של קוואי, אבל הדרך שלו היא מסוכנת הרבה יותר. הוא מנסה להזכיר באזניו את מל (לאאאא!), ולהבטיח ש"נציל" אותה מידה של החוזה ממאלן. אני עוצרת אותו בזמן ואנחנו משוחחים בצד. זה מגיע די מהר לצעקות. אני מנסה להסביר לאדריאן שהדבר האחרון שקוואי צריך לשמוע עליו עכשיו הוא מל, ובטח לא להאחז בתקווה להיפגש איתה. חוץ מזה מל לא צריכה ש"נציל" אותה משום מקום. היא מצאה את יעודה בתור מתלמדת של החוזה. זה אולי תפקיד קשה אבל חשוב. וכוונותיה של החוזה אינן זדוניות. אני לא יודעת כמה מזה שכנע את אדריאן אבל הוא מסכים לחכות. בינתיים קוואי לא ישן בלילות. הוא במדיטציה עד ארבע בבוקר, אז הוא מבצע את הקאטות המסורתיות שלו, מכין אוכל (תפל) וחוזר למדיטציה. קשה לי לראות את זה אבל אני לא מצליחה לעזור. בדרך אנחנו פוגשים קבוצת אנשים. הם כמעט חולפים על פנינו ואז אני עושה את הטעות של לברך אותם. משהו במה שאני אומרת כנראה נשמע חשוד באזניהם. אני רואה את העיניים של אחת הנשים מתגלגלות אחורה ואת תנועותיה הופכות קטועות ומוזרות. ברגע הבא הם תוקפים אותנו בחרבות וחניתות. יופי, אייס, ככה את מגנה על ה"נבחרים". הקרב פוצע קשה את הקוסם. אנחנו נאלצים לשלוח אותו בחזרה לסארין. לפחות הלוחם הטווסי הזה, ברנרד, חוזר איתו ולא יעמיס עלינו יותר. לכולם קשה גם ככה. אנחנו מגיעים לעיירה ליד המים והולכים לישון בפונדק. אדריאן מזמין רק חדר אחד לכולנו, מה שמדגיש את חסרונה של דומיניק. בבוקר אני נשארת לישון עד מאוחר. כשאני יורדת לחפש ארוחת בוקר אני שומעת קול מוכר עולה מלמטה "... ואני רוצה שיהיו לנו ילדים ושנחיה בבית.." אני מחישה את צעדי. דומיניק כאן! אנחנו מתחבקות ואני מסתירה אנחת רווחה. עכשיו הכל יהיה טוב יותר. כשקוואי יורד למטה הוא מתיישב על הבר, בבירור לא מעוניין בחברתינו. אנחנו מתדיינים בשקט על מה ניתן לעשות ומחליטים לחכות עוד מעט ולתת לזמן לעשות את שלו. בעשר בבוקר נעלה על הסירה. מעולם לא הייתי על סירה. זה נשמע לי לא בטוח, להתנדנד על מרחב גדול ועמוק כל כך של מים כשרק קורות עץ עוצרות אותך מלטבוע. אבל נשלחתי להגן, ונשבעתי לאדריאן בדמי. קצת מים לא יעצרו אותי.