נוסגות'-האי והאגדה!
אדריאן: בפעם הקודמת סיפרתי לכם שירדנו לחוף האי שלפי האגדה קיים בו הר שבו מערה שבה מקדש שבו באר שבה נחש שבו ביצה שבה יש את הכוח לעצור... לעצור מה אנחנו לא יודעים אבל בתקווה זה יעצור את הוואגות... את המלחמה, את סרין, את מוקי ואולי אפילו את שגו"ר. לקוות תמיד אפשר. אז כן, ירדנו לחוף והתחלנו לחפש את המערה, אי שלם, הר ענקי, עשרות נקיקים ומערות וכנראה גם מקדש אחד מוחבא היטב. בעזרת הציפורים ויכולות הסיור של אייס וקוואי מצאנו ביום השני שביל שלאורכו במרווחים מסודרים ניצבו פסלים מיוחדים במינם. הראשון היה של אוזגיג, השני של בן אדם אולי קוסם בגלל המטה שהחזיק בידו, השלישי של וואגה בעל ארשת אצילית ולשם שינוי לא מאיימת והרביעי של מעין יצור מכונף בעל כנפי עור שעוד לא נתקלנו בו. עד שלא פגשתי את האוזגיגים לא ידעתי שקיימים עוד יצורים אינטליגנטיים בעולם וכאן לא רק שהכירו אותם אלא הציבו פסלים עתיקים של לא פחות מ3 סוגים שונים של עמים תבוניים כאלו שהיו בקשרי ידידות ואחווה עם בני האדם. ההשלכות היו ברורות. הוואגות הם לא יצורים שמוקי ושגו"ר יצרו אלא עוד עם ששועבד כנגד רצונו, כמו האוזגיגים בהרים שמעל קורהייגן. הפסל החמישי שהגענו אליו, לקראת ערב, היה מנותץ כמעט לחלוטין וניחשנו שהוא של בן אדם לפי השרידים של הרגליים. החלטנו לחנות שם ללילה שוחחנו על מהות הקסם ואדריאן התחיל לחשוב שיש קשר בין הפסלים לארבע יסודות הקסם שסינה דיברה עליהם... אולי נגלה על זה משהו למעלה בהר, הלכנו לישון ובבוקר קמנו והמשכנו בשביל. לאחר כשעה של טיפוס בשביל תלול ראינו מעין מערה קטנה ואייס התנדבה להיכנס ולחקור את המערה. חששתי להניח לה שוב לצאת למשימת סיור עקב ניסיון העבר העגום אך החלטתי שאני לא יכול למנוע ממנה לעזור רק בגלל שאני דואג אז הקצבתי אותה בזמן "אם את לא חוזרת תוך חצי שעה אנחנו ניכנס אחריך" היא הסכימה ונכנסה פנימה. חיכינו... כעבור חצי שעה היא עדיין לא יצאה אז קוואי ודומיניק נכנסו אחריה כי המעבר במערה היה צר מכדי להפעיל נשקים גדולים -קוואי רק צריך את אגרופיו ודומי את סכינה. הם חזרו לאחר פחות מחמש דקות והתחילו לספר ששמעו איזו חיה גדולה מתנשפת בפנים והם חוששים לאייס כאשר זו יצאה אחריהם בארשת של הפתעה על הסיפור המוזר. ההדים במערות הללו שיטו בהם לחלוטין, זו הייתה אייס שהתנשפה בדרך חזרה ועכשיו הסתכלה עלינו במבט של 'איחרתי רק 5 דקות! על מה כל הרעש?' ואז סיפרה שמצאה מבנה מעניין בתוך המערה והובילה אותנו אליו עולה בהתפצלות בנקיק אל פיר שממנו ראינו מבנה מרובע מואר היטב ע"י מקור אור נסתר מעינינו וכמה דמויות מרוחקות הולכות ברחבה לפניו. היינו בגובה של לפחות 100 מטר, הרבה יותר מידי רחוק בשביל להתחיל לטפס וציינתי לפני כולם שאם האנשים שם למטה לא שמו כאן מדרגות זה בטח כי יש להם דרך מתורבתת יותר להגיע וללכת מהמקום ובואו נמשיך לחפש. חזרנו להתפצלות במערה וניסינו ללכת למטה בהובלת אייס, בתקווה להגיע למבנה כאשר כמעט נפלנו למעין מחילה שנפערה מתחת לאייס שקפצה אחורה. שמענו את הסלעים מחליקים ונופלים עוד ועוד במשך זמן רב מידי לדעת כולנו ...עד שהדי הבום בקצה חזרו אלינו... מסיבה ברורה החלטנו כולנו לא לנסות להחליק למטה אחרי הסלעים ויצאנו החוצה להמשיך בשביל. לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאכן יש כאן מקדש ובמקרה הכי גרוע נוכל לחזור אל הפיר. המשכנו בשביל. השביל הפך לאט לאט במהלך השעתיים הבאות להרבה יותר מתורבת, בתחילה הופיעו פה ושם אבני ריצוף שלבסוף הפכו לדרך מסודרת מסבירת פנים, נוחה, נקייה ואפילו בעלת מעקה אבן. עברנו את העיקול האחרון ונשמנו לרווחה. מצאנו את זה. רחבה עגולה ומרוצפת בשיש לבן נפתחה לפנינו בצלע ההר, ספסלי אבן כיתרו אותה ופתח בקצה המרוחק שלה הזמין אותנו לתוך ההר. הרחבה נחצבה לתוך ההר וחצי ממנה היה מקורה בחצי כיפה מעוגלת עשויה אבן, כאילו חצו פעמון לשניים. חצינו אותה ונכנסנו לחדר דרך הפתח. בחדר לשני צידי הפתח דרכו נכנסנו היו שולחנות אבן דמויי סהר שחיבקו את הקירות ועליהם היו קערות עם פירות וקנקני מים צלולים. בתקרה דמוית הפעמון הייתה קבועה דסקית עגולה בצבע לבן בוהק- מפיצה אור לבן ורך. ממול לפתח דרכו נכנסנו היה ציור קיר גיאומטרי ומוזר ובמרכז החדר על הרצפה הייתה דסקית עגולה עשויה מתכת צהובה, גדולה מספיק בשביל שכולנו נוכל לעמוד עליה וקבועים עליה 4 עמודי עץ לבנים עבים כגזעים בגבהים שונים. על כל משטח בקצה עמוד עץ היה חרוט שקע בצורת כף, ודי מהר הבנתי שהם מיועדים ליצורים השונים שראינו בפסלים. שקע כף אדם שהתאים לידי בצורה מפליאה למדי הייתה על אחד מהם, על השני הייתה כף ברורה של אוזגיג, השלישי הגבוה היה בוודאות של איזה יצור ציפורי והאחרון כמובן היה שייך לוואגה. סינה לא ממש ידעה מה עושים עם העמודים אבל ציור הקיר הופיע בספר שלה ובזמן שהיא בחנה אותו אני החלטתי שאני רעב והלכתי לאכול מהפירות שעל השולחן למורת רוחה של אייס שהחליטה שמאחורי כל צל יש רוצח, כל חיוך יש שקר, כל פרי יש רעל וכל רהיט או פסל יש מלכודת. נו, באמת. הפירות היו נהדרים וכך גם המים שלהפתעתי שבו ומלאו את הכד ברגע שהנחתי אותו, זרקתי אל דומיניק פרי אחד והצעתי לכולם להנות מהכנסת האורחים עד שסינה תפענח את הציור. היא אמרה שאין לה מושג לגבי העמודים והדיסקית התחלתי להשתעמם אז שיחקתי קצת עם העמוד שעליו היה מקום כל כך נוח לכף ידי, על העמוד עצמו היו ארבעה חורים בדיוק לאצבעותיי אז תחבתי אותן לשם וסובבתי לכיוון הרחק ממני, העמוד הסתובב ופתאום הדסקית התחילה להתרומם לעבר התקרה, דומיניק עמדה לידי כששיחקתי עם העמוד ואייס קפצה בהיסטריה על הדסקית ברגע שזו התחילה לעלות. קוואי נשאר עם סינה למטה ואנחנו היינו עסוקים יותר באותו הרגע לחשוש מה יקרה כשנגיע לתקרה כאשר זו נפתחה לפיר חשוך עילי ועברנו דרכו למעלה ואז נפתח עוד פתח מעילינו וסלעים, נוצות, קינים ישנים ושלג נחתו עלינו בהפתעה. אף אחד לא נפגע אבל זה בהחלט הקפיץ אותנו. עלינו למעלה וראינו שמיים. הרבה שמיים, הרבה יותר מאשר אי פעם. עננים ענקיים ועדינים ריחפו מעלינו ומכל צדדינו כשעמדנו שם על פסגת ההר השטוחה כאלו מישהו חתך את ראשה בסכין. הפסגה הייתה מכוסה שלג, שכבת קרקע ואבק, שברים של ספסלים ואפילו לאחר חיפושים מצאנו קן ענקי נטוש וחנית שבורה שמעולם לא ראיתי כמותה. מעוצבת כמעט כמו נוצה ממתכת ובעלת גימור מעניין. לא היה לי ספק. זו הקומה של יסוד האוויר והיצורים המכונפים. אייס כבר הייתה על סף התמוטטות עצבים מרוב לחץ אז הסכמתי לרדת למטה ושוב הפעלתי את ה...מעלית? הקסומה הזאת, הפעם פשוט סובבתי לכיוון ההפוך וירדנו למטה כדי לראות את סינה וקוואי מסתכלים עלינו בהלם טוטאלי. הסברתי להם על החוויה ולקחתי אותם למעלה לראות את הנוף וכשחזרנו סינה סיפרה שהציור הוא כנראה מפה של המקום ושיש חדר דמוי משטח מעלינו ושלושה מתחתינו, האחד רבוע, השני טרפזי והאחרון מלא מים? טוב, מה נותר לנו לעשות חוץ מלרדת? ירדנו למטה ומצאנו את עצמנו באותה רחבה שקודם צפינו בה מהפיר במערה שאייס חקרה במורד השביל. בדקנו את המקום – האולם הראשי, חדרי האורחים המאובקים, חדרי האוכל, הרחבה בה ראינו 4 לוחמים מתאמנים עם כלי נשק מרופדים... הם לא הגיבו אלינו כלל, ואנחנו לא רצינו לנסות לעורר את חמת זעמם. בקצה השני של רחבת האימונים היה פעם גן שכעת היה מוזנח וגדל פרא לחלוטין. המשכנו אל חדרי האימונים והנשקים המרופדים והפגומים שבהם... וכך חקרנו את כל הקומה. הכל היה מוזנח פרט ל4 חדרים שהיו נקיים מאבק ומרוהטים ושמורים היטב ופרט לשלושה דלתות נעולות שלא יכולנו לפתוח. החלטנו שלא לעצור כאן והמשכנו למטה.
אדריאן: בפעם הקודמת סיפרתי לכם שירדנו לחוף האי שלפי האגדה קיים בו הר שבו מערה שבה מקדש שבו באר שבה נחש שבו ביצה שבה יש את הכוח לעצור... לעצור מה אנחנו לא יודעים אבל בתקווה זה יעצור את הוואגות... את המלחמה, את סרין, את מוקי ואולי אפילו את שגו"ר. לקוות תמיד אפשר. אז כן, ירדנו לחוף והתחלנו לחפש את המערה, אי שלם, הר ענקי, עשרות נקיקים ומערות וכנראה גם מקדש אחד מוחבא היטב. בעזרת הציפורים ויכולות הסיור של אייס וקוואי מצאנו ביום השני שביל שלאורכו במרווחים מסודרים ניצבו פסלים מיוחדים במינם. הראשון היה של אוזגיג, השני של בן אדם אולי קוסם בגלל המטה שהחזיק בידו, השלישי של וואגה בעל ארשת אצילית ולשם שינוי לא מאיימת והרביעי של מעין יצור מכונף בעל כנפי עור שעוד לא נתקלנו בו. עד שלא פגשתי את האוזגיגים לא ידעתי שקיימים עוד יצורים אינטליגנטיים בעולם וכאן לא רק שהכירו אותם אלא הציבו פסלים עתיקים של לא פחות מ3 סוגים שונים של עמים תבוניים כאלו שהיו בקשרי ידידות ואחווה עם בני האדם. ההשלכות היו ברורות. הוואגות הם לא יצורים שמוקי ושגו"ר יצרו אלא עוד עם ששועבד כנגד רצונו, כמו האוזגיגים בהרים שמעל קורהייגן. הפסל החמישי שהגענו אליו, לקראת ערב, היה מנותץ כמעט לחלוטין וניחשנו שהוא של בן אדם לפי השרידים של הרגליים. החלטנו לחנות שם ללילה שוחחנו על מהות הקסם ואדריאן התחיל לחשוב שיש קשר בין הפסלים לארבע יסודות הקסם שסינה דיברה עליהם... אולי נגלה על זה משהו למעלה בהר, הלכנו לישון ובבוקר קמנו והמשכנו בשביל. לאחר כשעה של טיפוס בשביל תלול ראינו מעין מערה קטנה ואייס התנדבה להיכנס ולחקור את המערה. חששתי להניח לה שוב לצאת למשימת סיור עקב ניסיון העבר העגום אך החלטתי שאני לא יכול למנוע ממנה לעזור רק בגלל שאני דואג אז הקצבתי אותה בזמן "אם את לא חוזרת תוך חצי שעה אנחנו ניכנס אחריך" היא הסכימה ונכנסה פנימה. חיכינו... כעבור חצי שעה היא עדיין לא יצאה אז קוואי ודומיניק נכנסו אחריה כי המעבר במערה היה צר מכדי להפעיל נשקים גדולים -קוואי רק צריך את אגרופיו ודומי את סכינה. הם חזרו לאחר פחות מחמש דקות והתחילו לספר ששמעו איזו חיה גדולה מתנשפת בפנים והם חוששים לאייס כאשר זו יצאה אחריהם בארשת של הפתעה על הסיפור המוזר. ההדים במערות הללו שיטו בהם לחלוטין, זו הייתה אייס שהתנשפה בדרך חזרה ועכשיו הסתכלה עלינו במבט של 'איחרתי רק 5 דקות! על מה כל הרעש?' ואז סיפרה שמצאה מבנה מעניין בתוך המערה והובילה אותנו אליו עולה בהתפצלות בנקיק אל פיר שממנו ראינו מבנה מרובע מואר היטב ע"י מקור אור נסתר מעינינו וכמה דמויות מרוחקות הולכות ברחבה לפניו. היינו בגובה של לפחות 100 מטר, הרבה יותר מידי רחוק בשביל להתחיל לטפס וציינתי לפני כולם שאם האנשים שם למטה לא שמו כאן מדרגות זה בטח כי יש להם דרך מתורבתת יותר להגיע וללכת מהמקום ובואו נמשיך לחפש. חזרנו להתפצלות במערה וניסינו ללכת למטה בהובלת אייס, בתקווה להגיע למבנה כאשר כמעט נפלנו למעין מחילה שנפערה מתחת לאייס שקפצה אחורה. שמענו את הסלעים מחליקים ונופלים עוד ועוד במשך זמן רב מידי לדעת כולנו ...עד שהדי הבום בקצה חזרו אלינו... מסיבה ברורה החלטנו כולנו לא לנסות להחליק למטה אחרי הסלעים ויצאנו החוצה להמשיך בשביל. לפחות עכשיו אנחנו יודעים שאכן יש כאן מקדש ובמקרה הכי גרוע נוכל לחזור אל הפיר. המשכנו בשביל. השביל הפך לאט לאט במהלך השעתיים הבאות להרבה יותר מתורבת, בתחילה הופיעו פה ושם אבני ריצוף שלבסוף הפכו לדרך מסודרת מסבירת פנים, נוחה, נקייה ואפילו בעלת מעקה אבן. עברנו את העיקול האחרון ונשמנו לרווחה. מצאנו את זה. רחבה עגולה ומרוצפת בשיש לבן נפתחה לפנינו בצלע ההר, ספסלי אבן כיתרו אותה ופתח בקצה המרוחק שלה הזמין אותנו לתוך ההר. הרחבה נחצבה לתוך ההר וחצי ממנה היה מקורה בחצי כיפה מעוגלת עשויה אבן, כאילו חצו פעמון לשניים. חצינו אותה ונכנסנו לחדר דרך הפתח. בחדר לשני צידי הפתח דרכו נכנסנו היו שולחנות אבן דמויי סהר שחיבקו את הקירות ועליהם היו קערות עם פירות וקנקני מים צלולים. בתקרה דמוית הפעמון הייתה קבועה דסקית עגולה בצבע לבן בוהק- מפיצה אור לבן ורך. ממול לפתח דרכו נכנסנו היה ציור קיר גיאומטרי ומוזר ובמרכז החדר על הרצפה הייתה דסקית עגולה עשויה מתכת צהובה, גדולה מספיק בשביל שכולנו נוכל לעמוד עליה וקבועים עליה 4 עמודי עץ לבנים עבים כגזעים בגבהים שונים. על כל משטח בקצה עמוד עץ היה חרוט שקע בצורת כף, ודי מהר הבנתי שהם מיועדים ליצורים השונים שראינו בפסלים. שקע כף אדם שהתאים לידי בצורה מפליאה למדי הייתה על אחד מהם, על השני הייתה כף ברורה של אוזגיג, השלישי הגבוה היה בוודאות של איזה יצור ציפורי והאחרון כמובן היה שייך לוואגה. סינה לא ממש ידעה מה עושים עם העמודים אבל ציור הקיר הופיע בספר שלה ובזמן שהיא בחנה אותו אני החלטתי שאני רעב והלכתי לאכול מהפירות שעל השולחן למורת רוחה של אייס שהחליטה שמאחורי כל צל יש רוצח, כל חיוך יש שקר, כל פרי יש רעל וכל רהיט או פסל יש מלכודת. נו, באמת. הפירות היו נהדרים וכך גם המים שלהפתעתי שבו ומלאו את הכד ברגע שהנחתי אותו, זרקתי אל דומיניק פרי אחד והצעתי לכולם להנות מהכנסת האורחים עד שסינה תפענח את הציור. היא אמרה שאין לה מושג לגבי העמודים והדיסקית התחלתי להשתעמם אז שיחקתי קצת עם העמוד שעליו היה מקום כל כך נוח לכף ידי, על העמוד עצמו היו ארבעה חורים בדיוק לאצבעותיי אז תחבתי אותן לשם וסובבתי לכיוון הרחק ממני, העמוד הסתובב ופתאום הדסקית התחילה להתרומם לעבר התקרה, דומיניק עמדה לידי כששיחקתי עם העמוד ואייס קפצה בהיסטריה על הדסקית ברגע שזו התחילה לעלות. קוואי נשאר עם סינה למטה ואנחנו היינו עסוקים יותר באותו הרגע לחשוש מה יקרה כשנגיע לתקרה כאשר זו נפתחה לפיר חשוך עילי ועברנו דרכו למעלה ואז נפתח עוד פתח מעילינו וסלעים, נוצות, קינים ישנים ושלג נחתו עלינו בהפתעה. אף אחד לא נפגע אבל זה בהחלט הקפיץ אותנו. עלינו למעלה וראינו שמיים. הרבה שמיים, הרבה יותר מאשר אי פעם. עננים ענקיים ועדינים ריחפו מעלינו ומכל צדדינו כשעמדנו שם על פסגת ההר השטוחה כאלו מישהו חתך את ראשה בסכין. הפסגה הייתה מכוסה שלג, שכבת קרקע ואבק, שברים של ספסלים ואפילו לאחר חיפושים מצאנו קן ענקי נטוש וחנית שבורה שמעולם לא ראיתי כמותה. מעוצבת כמעט כמו נוצה ממתכת ובעלת גימור מעניין. לא היה לי ספק. זו הקומה של יסוד האוויר והיצורים המכונפים. אייס כבר הייתה על סף התמוטטות עצבים מרוב לחץ אז הסכמתי לרדת למטה ושוב הפעלתי את ה...מעלית? הקסומה הזאת, הפעם פשוט סובבתי לכיוון ההפוך וירדנו למטה כדי לראות את סינה וקוואי מסתכלים עלינו בהלם טוטאלי. הסברתי להם על החוויה ולקחתי אותם למעלה לראות את הנוף וכשחזרנו סינה סיפרה שהציור הוא כנראה מפה של המקום ושיש חדר דמוי משטח מעלינו ושלושה מתחתינו, האחד רבוע, השני טרפזי והאחרון מלא מים? טוב, מה נותר לנו לעשות חוץ מלרדת? ירדנו למטה ומצאנו את עצמנו באותה רחבה שקודם צפינו בה מהפיר במערה שאייס חקרה במורד השביל. בדקנו את המקום – האולם הראשי, חדרי האורחים המאובקים, חדרי האוכל, הרחבה בה ראינו 4 לוחמים מתאמנים עם כלי נשק מרופדים... הם לא הגיבו אלינו כלל, ואנחנו לא רצינו לנסות לעורר את חמת זעמם. בקצה השני של רחבת האימונים היה פעם גן שכעת היה מוזנח וגדל פרא לחלוטין. המשכנו אל חדרי האימונים והנשקים המרופדים והפגומים שבהם... וכך חקרנו את כל הקומה. הכל היה מוזנח פרט ל4 חדרים שהיו נקיים מאבק ומרוהטים ושמורים היטב ופרט לשלושה דלתות נעולות שלא יכולנו לפתוח. החלטנו שלא לעצור כאן והמשכנו למטה.
