"חבל, אבל". זו הכותרת שלי.
חבל. מכבי תל אביב שכחה מה זה לנצח. אנחנו שכחנו מה זה להפסיד. היום שתינו נזכרנו. חברים- לנשום עמוק ולהרגע. לשנן את מילת הקסם----> "קורה". אף אחד לא באמת חשב ש-9 מחזורים בלי הפסד ימשכו לנצח. זה קורה אולי רק כשיש לך הרבה הרבה מזל, או כשמדי הקבוצה שלך ירוקים. הפסד במשחק, תמיד גורם לי לעצב מסוים כזה בלב. אני יושבת על הספה שלי (ספת מעצבים יקרה, ועליה שיערות כתומות של חתול) והחיוך שלי ככה משנה זווית ללמטה, עד שנהיה לי פרצוף מסכן של גור עצוב. איך הפסדנו את המשחק הזה. איזו שטות. נתניה ממש לא היו יותר טובים מאיתנו. שונאת שתוצאת משחק אינה משקפת את מהלכיו. היינו די חושך במשחק הזה, עם להודות על האמת, אבל הם בכלל היו אפלה. אנחנו לפחות תקפנו (אפילו הכדור נכנס פעמיים פנימה, גרם לנו לשאוג, עד שהוא יצא משם בלי נקודות בגלל דגל הקוון) לא שזה עזר. טעות אחת בהגנה שלנו, ותוצאה שבירה של 0-0 הופכת להפסד. לקראת סוף המשחק, שהבנתי שטוב כבר לא יצא ממנו, עוד הייתי איכשהו מעודדת מהנקודה שנחלץ משם. אבל הפסד? זה באמת היה מפתיע. הדבר היחידי שבאמת חבל לי, זה התזמון. הפועל עומדת בפני שניים מהמשחקים הקשים ביותר שלה (חיפה ובית"ר) ולכן היתה צריכה להוציא את הנקודות מול קבוצה חלשה כמו נתניה. אבל הסטטיסטיקה אינה משקרת. 4 שנים ללא ניצחון ב"קופסא" בנתניה, הפכו הערב לארבע וקצת. חבל שלא השגנו ניצחון יותר "זמין", לקראת המשחקים המכריעים באמת. אבל. אז הוא לקח אותי לאכול משהו, והצחיק אותי עד שהפה בזווית למטה, הפך שוב לחיוך גדול. ושיננתי לעצמי שוב ושוב שהפסד אחד זה לא נורא. שמותר. שזה תמיד קורה. ושהמון קבוצות היו רוצות להיות עכשיו במקום שלנו. ושתמיד יכול להיות יותר גרוע. תמיד. ואם אתם לא מאמינים לי- תתפסו איזה צהוב, ותשאלו אותו איך זה להיות הבדיחה של המדינה. שיהיה שבוע טוב לכולנו, בלי זוויות למטה ועם הרבה חיוכים.