נהרגת לשווא
אתה מבין, נהרגת לשווא. כלומר, הגנת על המולדת, ועל התושבים - רק שבקרוב לא יהיו תושבים, וגם המולדת מתנתקת. אתה מבין, נהרגת בשביל כלום. כי במילא לא היינו צריכים לשבת שם, כמו שאמרו השבוע, או כי אין לישיבה שלנו שם חשיבות. האמנת למפקדים שלך והם שיקרו לך. לך, ולעוד מאות שנהרגו שם. אני זוכר שאמרת שזה לא דרום לבנון. שיש שם חיים, שיש שם משפחות, שזה שלנו. שזה כל כך קרוב לבית. שזה מטר משדרות, שזה מטר מהים. שכזה ים עוד אף פעם לא ראיתי. והמשלוח מנות שהם נתנו לחבר'ה בפורים, איך היית מאושר מכל שוקולד. כל הסיפורים והזכרונות והשמירות והבטחון שזה נכון וזה שלנו ואם לא שם אז זה יגיע למקום אחר. ולאן אתה הגעת? ולאן המדינה הזו הגיעה? איך אפשר. איך אפשר לחיות עם העובדה שמי שרצח אותך יקבל את הבית שעליו הגנת מפניו. איך אפשר לחיות עם העובדה שהמשפחות שעליהן שמרת יעקרו. האם מישהו ישלם לך פיצויים. האם מישהו יבקש סליחה על הקבר שלך. אני מצטער, אבל לא. לא המנהיגים שמשנים את דעתם לפי סקרים, ולא המפקדים שזוכרים רק את תאריך הקידום שלהם, ולא המשפחות שיעקרו שעבורן גם אתה היית מובן מאליו. אה מבין, נהרגת לשווא. אחד מתוך ערימה. ערב יום הבזיון. זמני ומלוקק כמו הזר שמניחים כדי לצאת ידי חובה. אף אחד לא יזכור אותך, רשימת ההרוגים אחריך כבר התארכה. קורבנות השלום, שאריות העקירה, נופלי ההתנתקות, הרוגי המוצבים. מליון מילים יגידו ויכתבו וילחינו ולא יגידו לך את האמת, שנהרגת לשווא.
אתה מבין, נהרגת לשווא. כלומר, הגנת על המולדת, ועל התושבים - רק שבקרוב לא יהיו תושבים, וגם המולדת מתנתקת. אתה מבין, נהרגת בשביל כלום. כי במילא לא היינו צריכים לשבת שם, כמו שאמרו השבוע, או כי אין לישיבה שלנו שם חשיבות. האמנת למפקדים שלך והם שיקרו לך. לך, ולעוד מאות שנהרגו שם. אני זוכר שאמרת שזה לא דרום לבנון. שיש שם חיים, שיש שם משפחות, שזה שלנו. שזה כל כך קרוב לבית. שזה מטר משדרות, שזה מטר מהים. שכזה ים עוד אף פעם לא ראיתי. והמשלוח מנות שהם נתנו לחבר'ה בפורים, איך היית מאושר מכל שוקולד. כל הסיפורים והזכרונות והשמירות והבטחון שזה נכון וזה שלנו ואם לא שם אז זה יגיע למקום אחר. ולאן אתה הגעת? ולאן המדינה הזו הגיעה? איך אפשר. איך אפשר לחיות עם העובדה שמי שרצח אותך יקבל את הבית שעליו הגנת מפניו. איך אפשר לחיות עם העובדה שהמשפחות שעליהן שמרת יעקרו. האם מישהו ישלם לך פיצויים. האם מישהו יבקש סליחה על הקבר שלך. אני מצטער, אבל לא. לא המנהיגים שמשנים את דעתם לפי סקרים, ולא המפקדים שזוכרים רק את תאריך הקידום שלהם, ולא המשפחות שיעקרו שעבורן גם אתה היית מובן מאליו. אה מבין, נהרגת לשווא. אחד מתוך ערימה. ערב יום הבזיון. זמני ומלוקק כמו הזר שמניחים כדי לצאת ידי חובה. אף אחד לא יזכור אותך, רשימת ההרוגים אחריך כבר התארכה. קורבנות השלום, שאריות העקירה, נופלי ההתנתקות, הרוגי המוצבים. מליון מילים יגידו ויכתבו וילחינו ולא יגידו לך את האמת, שנהרגת לשווא.