alexandron
New member
נהייה לי חשק ../images/Emo9.gif
חשבתי על זה מדי פעם בתקופה האחרונה, ואיכשהוא לא יצא. לא יודעת אם הייתי טרודה מדיי, עייפה מדי, לחוצה מדיי, אבל פשוט לא התרוממו לי הידיים לעניין. מורידה את המכנסיים, את הגרביים שעברו יום עבודה, את התחתונים, משתהה לרגע בטוניקה הארוכה המשיית הזו על הגוף שהתלכלכה כל כך. מחייכת לעצמי חיוך זדוני ונעה בנחישות, נכנסת תחת זרם המים, "צוללת" בזרמים דקים קרירים של חשק. נרטבת ככה לחלוטין, כמו ילדה, עם הספק-שמלה הזו שעוטפת אותי ברטיבות מוזרה, 'דביקה' שכזו. הבד נצמד לעור שלי ביניקה, מתקמט עליי, סותם נקבוביות, מקשה את הנשימה, ובקושי אני נחלצת ממנו לבסוף, השעשוע, על מה השעשעוע הזה ילדה? זה לא שאני מתפתחת לאט, פשוט יש לי עולם פנימי מעוות
כשאני יוצאת, אחרי פרוצדורות המים הארוכות, אני מרגישה נקייה. אחרי זמן מה בחיי שלא הצלחתי להירגע כך. מתעטפת בחלוק ומצליחה באופן מפתיע לתפוס את התחנה ברדיו שלאחרונה מכסים אותה שידורים אחרים, נרגעת באחר צהריים בניחוח שייכותי-עצמי, מתרווחת, מעשנת סיגריה, לא חושבת על כלום. המוזיקה חוזרת לתודעה לאחר כמה זמן של התנתקות גמורה מהעולם, כמה שהייתי צריכה את זה, גורמת לי לחייך, כמה התגעגעתי לשדרן המסויים הזה, נהדר, אל תדבר, רק תן להם לנגן, איזו עורכת נהדרת יש לכם שהיא יודעת ככה מה שטוב לי...
והריקוד שנאצר לי במחשבות בתקופה האחרונה מתחיל לנבוע מנקבוביות העור המשוחררות סוף-סוף. אני משילה את החלוק, מתענגת על שליפת החבל ממקומו לאחר הזמן הרב. התגעגעתי. מרגישה מההתחלה שהריקוד הולך להיות שונה עכשיו, לא כמו שהיה, חופשי יותר. יודעת לסמוך על הגוף שלי, ידיעה שלא באה משום מקום. לא זוכרת לאיזו רמת חופשיות הגעתי בעבר, זוכרת את הרגשת הריקוד, זוכרת פתאום, הגוף זוכר. הגוף חוזר לאותה תחושת ריקוד, מתענג על פריטת המוסיקה בתנועות החבל, זה בפרקי הידיים, בפרקי האצבעות, בעיניים שעוקבות אחר הנעשה אחר התווייתן מסלול. אך הריקוד אחר, כמו ילדותי יותר, בלתי מתחשב, בטוח ללחוץ, למעוך, לא לקשור אפילו, רק להעביר ולמסלל, להצליב, למשוך, למתוח... זה לא ריקוד חושני כמו אז, זה ריקוד אמיתי יותר, כביכול יותר פשוט, משוחרר יותר, הגוף כולו זז ומתפתל, רגליים, שיניים, בהונות, ציחקוק, אפילו אין בזה דבר אירוטי, רק הג'אז המקסים הזה והרגשת הנקיון המבורכת. הנשימה משתנה, לא זוכרת ששמתי לב קודם, אז, איך תנועות החבל משנות את הנשימה, אני מתנשפת מעט, ואז נשיפה ארוכה, נשימה קצרה, ורגיעה. ריקוד. ריקוד מתפתח, שמתחיל בהרגשה אחת, בנשימה מסויימת, ומשתנה. כשהלחץ במקום מסויים גדול מדי, הגוף בטבעיות משנה את המצב, ובהתאם מדוייק מבחינת התזמון והסדר...- הגוף נלחץ בנקודות הנכונות בחלל ובזמן, וממשיך את המסלולים כמו בלי משים, מצרפת את הוורוד פוקסיה בשזירה על השחור בלי לעצור את התנועה לרגע, הכל כל כך נכון, כל כך חופשי, שום זיק של מחשבה, רק צלילים ותנועה, של הסקסופון ברקע, של הנשימה, של בית החזה, של כל האיברים, פתאום כל האיברים שלי משתתפים בתנועה, זהו- אני תופסת- זה ההבדל- מכאן הרגשת השחרור, הריקוד החדש, מהנוחות שבכל איבריי ממש. נוחות. אלוהים אדירים, כמה שממעיטים בערכה של הנוחות, כמה מעט שאנו נוחים עם עצמנו. בסוף הריקוד כבר קשה מעט לנשום, אני סמוקה ומתנשפת, מוצאת את עצמי הרבה יותר מינית ומגורה מאשר בעבר, כמה מוזר- הרי בעבר היה הריקוד יותר אירוטי. ואז הסיפוק. לא רעדתי במולטי-אורגזמה, אפילו לא נאנחתי בקול, לא התכווצות, - שחרור. ההתנשפות נרגעת- אין לי איך להסביר את זה אפילו, החיוך מתפשט בסיפוק. פשוט כך. בלי שום סממן אחר מלבד תחושה פשוטה של סוף השיר, של סיום הריקוד, של התרפות שרירים, של עצירה מסופקת, כמו הגעת לאן שהיית צריך, הגעת לטוב.
(לא יודעת אם זו הידיעה של סוף שבוע שלם לעצמי, או הכחול הרך ההוא שנדלקתי עליו אתמול (אתמול? לא עברו כבר כמה ימים מאז?! אלוהים אדירים!-אני צריכה לישון כבר!!!), אבל נעים לי, והתגעגעתי 'לרקוד'. האמת היא שאולי איכשהוא העניין עם הדגמת הבנייה המחושבת [משעשע, אני חייבת לציין] הצליח לשחרר אותי לאילתור גמור, נהדר. מייאו, גררר.)
חשבתי על זה מדי פעם בתקופה האחרונה, ואיכשהוא לא יצא. לא יודעת אם הייתי טרודה מדיי, עייפה מדי, לחוצה מדיי, אבל פשוט לא התרוממו לי הידיים לעניין. מורידה את המכנסיים, את הגרביים שעברו יום עבודה, את התחתונים, משתהה לרגע בטוניקה הארוכה המשיית הזו על הגוף שהתלכלכה כל כך. מחייכת לעצמי חיוך זדוני ונעה בנחישות, נכנסת תחת זרם המים, "צוללת" בזרמים דקים קרירים של חשק. נרטבת ככה לחלוטין, כמו ילדה, עם הספק-שמלה הזו שעוטפת אותי ברטיבות מוזרה, 'דביקה' שכזו. הבד נצמד לעור שלי ביניקה, מתקמט עליי, סותם נקבוביות, מקשה את הנשימה, ובקושי אני נחלצת ממנו לבסוף, השעשוע, על מה השעשעוע הזה ילדה? זה לא שאני מתפתחת לאט, פשוט יש לי עולם פנימי מעוות
)) בכל אופן, כתוב נפלא, ובכלל זה נפלא ותהני לך 
