להתמסר לרגשות../images/Emo23.gif לא אומר שאנחנו מריונטות...
ולחילופין - אם זה כן אומר את זה, אין לי שום בעיה להיות מריונטה. אחד הסרטים שהכי אהבתי היה "לרקוד עם זאבים", יש שם קטע שהשאמאן של השבט אומר לאשתו על האישה הלבנה (שכחתי כבר את השמות) משהו בסגנון של "היא מטורפת על כל הראש - כל הזמן בוכה על בעלה וכבר מזמן אמורה היתה לצאת מזה." אשתו מביטה בו רגע ואומרת לו "ואולי המטורף הוא זה שלא יודע לבכות?" אני קורא את התגובות כאן וחושב לעצמי "האם אני המוהיקני האחרון? האם באמת כל האנשים בסביבת הגיל שלי פוחדים להתמסר לרגשות עד אבדן חושים?... חבל..." כן - אני מודה - אני שייך לסוג של החברה שלך, אני מתאהב עד כלות, אוהב עד הקצה ומתאבל בלי להתבייש כשהאהבה מסתיימת. כן - גם לי יש את הנקודות הפחדניות שלי, לא תמיד אני מעז להראות כמה אני אוהב, אני מאד רגיש למה שאני מקבל מבת הזוג שלי ואם אני מרגיש שמשהו אינו כשורה - גם אם אינני יודע להניח עליו את האצבע ולהבין מהו הדבר הזה - אני נסגר קצת, נזהר קצת, לובש שיריון כדי להתכונן... וזה מעולם לא הכזיב אותי - תמיד כשהרגשתי את התחושה הזו, מהר מאד הגיע ההסבר מה היתה התחושה הזו. לא - מעולם זה לא הצליח להעמעם את הכאב - גם כשהתכוננתי... גם כשידעתי שזה עומד להגיע. וכאני אוהב מישהי, ממש באותה מידה שאני אוהב אותה, וחולם אותה, ומתאווה למגע גופה ולריחה, לחיבוקה ושפתיה ומאושר עד הרקיע השביעי כשאני רואה מסר שלה בכל מקום, או את האוויר שממלא את הריאות כשהנקודה הקטנה של המסנג'ר ליד שמה צבועה בירוק... כשהאהבה הזו מסתיימת, אני מתאבל, ונכבה, ושוקע אל תוך העולם הפרטי שלי שרווי למשך תקופה לא קצרה בכאב אימתני, באי יכולת להירדם בלילות, בבדידות נוראה וזה משפיע לי על כל תחומי החיים. זה משפיע גם על היכולות שלי בעבודה, ועל הנהיגה שלי, ועל המוסיקה שאני מקשיב לה. אני בפירוש שייך לאלו שאוהבים בגבהים עצומים כשיש לי בת זוג שאני אוהב, ומתעצבים לתהומות כשזה נגמר... ואני מאד מאד מקווה לא לאבד את זה לעולם. זו אחת המתנות הכי גדולות שאלוהים נתן לי - לב שיודע לאהוב בלי גבולות... ואני מוכן לשלם את המחיר של זה: לב שנקרע לגזרים ומתרסק לרסיסים כשזה נגמר - ואני רק מקווה שיום אחד אהיה בזוגיות שבה זה פשוט לא יגמר, שתהיה מישהי שתדע להרגיש ממש כמוני בלי שפתאום זה יגמר לה, ובלי שקשיים יגרמו לה לשכוח מה זו אהבה... בעיני - רק זו הדרך שאני מוכן להיכנס בה לזוגיות, ורק כך אני מוכן לאהוב ולהיות נאהב... ואם בעיני מישהו זה אינפנטילי וילדותי - יהי כן, מעולם לא טענתי שאני בוגר במיוחד. ורק עוד דבר אחד - פינקי, זה ממש לא נובע מפחד נטישה. התירוץ של פחד נטישה מגיע בדרך כלל ממי שמנסה להבין איך אפשר להתמסר כל כך לרגשות וחייב הסבר לוגי למשהו כל כך לא הגיוני כמו רגשות. יתכן שיש מי שמונהג מפחד נטישה, אבל בעיני ועבורי - העניין הוא אחר ופשוט מאד: יש הבדל בין בני אדם ביכולת שלהם לחוות רגשות
.
ולחילופין - אם זה כן אומר את זה, אין לי שום בעיה להיות מריונטה. אחד הסרטים שהכי אהבתי היה "לרקוד עם זאבים", יש שם קטע שהשאמאן של השבט אומר לאשתו על האישה הלבנה (שכחתי כבר את השמות) משהו בסגנון של "היא מטורפת על כל הראש - כל הזמן בוכה על בעלה וכבר מזמן אמורה היתה לצאת מזה." אשתו מביטה בו רגע ואומרת לו "ואולי המטורף הוא זה שלא יודע לבכות?" אני קורא את התגובות כאן וחושב לעצמי "האם אני המוהיקני האחרון? האם באמת כל האנשים בסביבת הגיל שלי פוחדים להתמסר לרגשות עד אבדן חושים?... חבל..." כן - אני מודה - אני שייך לסוג של החברה שלך, אני מתאהב עד כלות, אוהב עד הקצה ומתאבל בלי להתבייש כשהאהבה מסתיימת. כן - גם לי יש את הנקודות הפחדניות שלי, לא תמיד אני מעז להראות כמה אני אוהב, אני מאד רגיש למה שאני מקבל מבת הזוג שלי ואם אני מרגיש שמשהו אינו כשורה - גם אם אינני יודע להניח עליו את האצבע ולהבין מהו הדבר הזה - אני נסגר קצת, נזהר קצת, לובש שיריון כדי להתכונן... וזה מעולם לא הכזיב אותי - תמיד כשהרגשתי את התחושה הזו, מהר מאד הגיע ההסבר מה היתה התחושה הזו. לא - מעולם זה לא הצליח להעמעם את הכאב - גם כשהתכוננתי... גם כשידעתי שזה עומד להגיע. וכאני אוהב מישהי, ממש באותה מידה שאני אוהב אותה, וחולם אותה, ומתאווה למגע גופה ולריחה, לחיבוקה ושפתיה ומאושר עד הרקיע השביעי כשאני רואה מסר שלה בכל מקום, או את האוויר שממלא את הריאות כשהנקודה הקטנה של המסנג'ר ליד שמה צבועה בירוק... כשהאהבה הזו מסתיימת, אני מתאבל, ונכבה, ושוקע אל תוך העולם הפרטי שלי שרווי למשך תקופה לא קצרה בכאב אימתני, באי יכולת להירדם בלילות, בבדידות נוראה וזה משפיע לי על כל תחומי החיים. זה משפיע גם על היכולות שלי בעבודה, ועל הנהיגה שלי, ועל המוסיקה שאני מקשיב לה. אני בפירוש שייך לאלו שאוהבים בגבהים עצומים כשיש לי בת זוג שאני אוהב, ומתעצבים לתהומות כשזה נגמר... ואני מאד מאד מקווה לא לאבד את זה לעולם. זו אחת המתנות הכי גדולות שאלוהים נתן לי - לב שיודע לאהוב בלי גבולות... ואני מוכן לשלם את המחיר של זה: לב שנקרע לגזרים ומתרסק לרסיסים כשזה נגמר - ואני רק מקווה שיום אחד אהיה בזוגיות שבה זה פשוט לא יגמר, שתהיה מישהי שתדע להרגיש ממש כמוני בלי שפתאום זה יגמר לה, ובלי שקשיים יגרמו לה לשכוח מה זו אהבה... בעיני - רק זו הדרך שאני מוכן להיכנס בה לזוגיות, ורק כך אני מוכן לאהוב ולהיות נאהב... ואם בעיני מישהו זה אינפנטילי וילדותי - יהי כן, מעולם לא טענתי שאני בוגר במיוחד. ורק עוד דבר אחד - פינקי, זה ממש לא נובע מפחד נטישה. התירוץ של פחד נטישה מגיע בדרך כלל ממי שמנסה להבין איך אפשר להתמסר כל כך לרגשות וחייב הסבר לוגי למשהו כל כך לא הגיוני כמו רגשות. יתכן שיש מי שמונהג מפחד נטישה, אבל בעיני ועבורי - העניין הוא אחר ופשוט מאד: יש הבדל בין בני אדם ביכולת שלהם לחוות רגשות
