נדנדה
נדנדה. "פעם את למעלה ופעם את למטה. היום למטה." זה מזכיר לי את השלטים בצבא, למרות שלתלות שלט כזה יקבע לך פגישה עם קב"ן. לקחתי פסק זמן והתרחקתי מהכאב. בצעדים הראשונים הוא עוד נשאר צמוד אלי, נדבק אלי כמו זיעה שנדבקת לגוף ולא עוזבת אפילו שכבר עומדים עשר דקות מול מזגן. ניסיתי עוד להתעסק איתו, עם הכאב שלי. הסברתי לו בצורה הכי רציונלית שיש שהספיק לי. שאני רוצה להיות קצת לבד, בלעדיו. הוא לא ממש השתכנע וקרא לתגבורת אבל אני כבר יותר חכמה. כבר הייתי במצבים האלה קודם ולמדתי מה לעשות. ככה זה כשיש ניסיון. ברגע שראיתי שהוא ממשיך להיצמד אלי ניסיתי לבעוט בו, התחלתי לחייך בכוח, ממש נגד רצוני. אחרי כמה שעות של מאמץ כבר הייתי מותשת, אבל הצלחתי להתחמק, ועכשיו אני יושבת בחדר, הכאב שלי לא נראה בעין אבל אני עדיין מסתתרת, מפחדת שיחזור. "פעם את למטה, ופעם את למעלה. היום..."
נדנדה. "פעם את למעלה ופעם את למטה. היום למטה." זה מזכיר לי את השלטים בצבא, למרות שלתלות שלט כזה יקבע לך פגישה עם קב"ן. לקחתי פסק זמן והתרחקתי מהכאב. בצעדים הראשונים הוא עוד נשאר צמוד אלי, נדבק אלי כמו זיעה שנדבקת לגוף ולא עוזבת אפילו שכבר עומדים עשר דקות מול מזגן. ניסיתי עוד להתעסק איתו, עם הכאב שלי. הסברתי לו בצורה הכי רציונלית שיש שהספיק לי. שאני רוצה להיות קצת לבד, בלעדיו. הוא לא ממש השתכנע וקרא לתגבורת אבל אני כבר יותר חכמה. כבר הייתי במצבים האלה קודם ולמדתי מה לעשות. ככה זה כשיש ניסיון. ברגע שראיתי שהוא ממשיך להיצמד אלי ניסיתי לבעוט בו, התחלתי לחייך בכוח, ממש נגד רצוני. אחרי כמה שעות של מאמץ כבר הייתי מותשת, אבל הצלחתי להתחמק, ועכשיו אני יושבת בחדר, הכאב שלי לא נראה בעין אבל אני עדיין מסתתרת, מפחדת שיחזור. "פעם את למטה, ופעם את למעלה. היום..."