סליחה על העיכוב בתשובה, הייתי בסיני...
הקימוטים האלפיניים מהסנון אינם ממשיכים להתקמט. מה שהיום מתרומם זה כל אותו גוש גדוע (ומישורי) אשר מתרומם כקשת מתונה שצירה "עמוד השדרה" של הארץ. אם כן, קמר חתירה, חצרה ומחמל ממזרח לציר ולכן הטייתם מטה היא מזרחה. יפה לראות בשטח את אותו מישור קדום, ולעכוב במפה אחר נקודות הגובה הנוטות מזרחה: הר רמון 1030 מ', מצפה 900, הר ארדון 722, מצוקי כרבולת חררים כ 600, הר יהב כ 400, וכו'. בתוך המישור חתורים הנחלים הצעירים. כשנוסעים משדה בוקר למצפה רמון מתחילים באפיקי הנחלים הצעירים (צין למשל), ובאזור כלא נפחה הכביש מטפס אל מישור הגידוע הקדום. כנ"ל רואים בהרי ירושלים: הפסגות מתחברות למישור קדום ונחל שורק הוא ההתחתרות העכשוית. הסיבה להתחתרות דרך הקמר היא כיוון ההטיה של האזור. ברמה המקומית נחלים "מעדיפים" להתחתר בנקודות חולשה, אבל כשהשיפוע מכתיב כיוון התחתרות "אין לנחל ברירה" אלא להתכופף לתכתיבי השיפוע. דוגמא מצויינת: נחל מצדה.הוא זורם מזרחה עד סוללת מצדה, שם לוקח צפונה על קו החולשה של שבר מצדה מערב (זה שהניח קירטון רך מול דולומיט קשה) שם הוא מתחתר בקירטון הרך ו "מנסה להתחמק" מהתחתרות בדולומיט. אך לשיפוע "תכניות משלו", ולכן הנחל מתיישר עם בשיפוע, שוב מזרחה, בין מצדה להר אלעזר, שם הוא חוצה את הורסט מצדה הדולומיטי בדיוק על פי מנגנון נחל חוצה קמר. מכתשים: הגידוע של הקמר יצר מצב של מעין "גיגית פלסטיק" מלאה בחול, מונחת בצורה אופקית. הרמת מישור הגידוע והטייתו גרמה לחול להיסחף החוצה, כפי שיקרה בגיגית הפלסטיק אם מישהו ירים אותה עם הטיה כלפי מטה. הבדל בהרי ירושלים בין קו פרשת מים גיאולוגי (של כיווני השכבות, מה שמשפיע על כיוון זרימת מי התהום) לטופוגרפי (על פני השטח, קובע את כיוון זרימת הנגר העילי): הקו הגיאולוגי הוא ציר הקמר הקדום, מהקימוט האלפיני. הקו הטופוגרפי הוא ציר ההתקשתות העכשווי. יואל
