הולדן קולפילד בשדה
New member
נדודי שינה והארה
נדודי שינה השעה 2:00 בלילה היי, המקום הזה נראה לי מוכר. כן, זה חדר השינה שלי. זאת המיטה שלי. האישה שלידי מוכרת לי היטב. אין אף אחת שנוחרת יפה כמוה. זוהי זושה. מתקשה להרדם. אני קם ומציץ בחדר הילדים. הג'וניורים ישנים. הכל בסדר. עדיין מתקשה להרדם. אני לוקח משהו לשתות מהמקרר ומדליק סיגריה. עדיין ער. זה הזמן לבדוק מה יש בטלוויזיה. הופה, הופה. מה זה?! הסדרה "ממשיכה לצעוד" משודרת תיכף ב-BBC. "מעניין איזה פרק", אני מהרהר ומתרווח על הספה. ואז זה מתחיל. עכשיו אני נזכר למה אני אוהב מוזיקה, הכל חוזר אלי... ממשיך לצפות הפרק הנכון, השבח לאל. פרק שכולו אמריקנה. זו אולי לי הפעם המיליון (טוב, אולי רק הפעם התשיעית) שאני צופה בפרק הספציפי הזה, אבל הכל נהיה ברור עכשיו. הפרק פותח בלהקה - THE BAND. אין דרך שלא להתרשם מהחדשנות העצומה שהביאו לעולם רובי רוברטסון וחבריו. שילוב של מוזיקת הרים, גוספל, מוזיקה מהשמורה האינדיאנית, פולק רוק, קאנטרי וכל שאר המטעמים שיצרו את הרוק מחדש. הלהקה החזירו את הכבוד לרוק. בעולם ששם יותר ויותר דגש על פוזה מזוייפת, זיונים ואגו - מצאו חברי הלהקה לנכון להעמיד את השיר במרכז הבמה. באופן מדהים - זה הפך אותם לשונים מכולם... בדומה לדילן, רובי רוברטסון ביסס את הרוק כאמנות של ממש, הנותנת כבוד למילה הכתובה. מקום בו הסיפור חשוב ולא ה"לה לה לה" או ריפים סוערים אקראיים על הגיטרה. מקום בו כותבים שירים מאהבה ומידע מוזיקלי עצום, ולא מתוך רצון ריק להיות מפורסמים ועשירים. החיים בצפון מדינת ניו יורק, בבית "הורוד הגדול", הרחק מההמון הסוער, מחוברים רק לטבע ולא מושפעים כלל מאופנות זמניות - הביא את הלהקה למיצוי מקסימלי של יכולת הכתיבה והביצוע שלהם, כפי שמדגימים שני אלבומי הבכורה שלהם. הדוגמה הבולטת המובאת בפרק היא של להיטה הגדול ביותר של הלהקה, הלא הוא השיר THE WEIGHT, שישב אצל רוברטסון "על אש קטנה" לאורך זמן רב, עד שהחליט להוציאו כסינגל. הביצוע היה כ"כ טבעי והרגיש כ"כ נכון, עד שמעולם לא ניסו לשנותו. זה כל העניין. עוד מובאים שם מספר שירים של הלהקה כמו UP ON CRIPPLE CREEK המדליק או KING HARVEST. שניהם מדגימים מוזיקה מצוינת הקשורה היטב לטבע ולמקום, ובעיקר מפגינים וירטואוזיות של כל חברי הלהקה בכל הנוגע לכתיבה, נגינה ויצירת מוזיקה מהמקום הנכון - מאהבה גרידא למוזיקה. ממשיכה לצעוד משם ממשיך הפרק ועוסק בגל הקאנטרי ששטף את מיטב יוצרי המוזיקה הפופולארית של שלהי שנות ה- 60. החל בבירדז, שנטשו את הפסיכדליה נוסח אלבומם "המימד החמישי" ועברו ליצור קאנטרי רוק באלבום "יקירת הרודיאו", תוך שהם (ובעיקר רוג'ר מקגווין) מושפעים עמוקות מתהליך דומה שחל אצל בוב דילן, אביהם הרוחני. יותר ויותר מתברר כי הקאנטרי רוק הוא קולה האמיתי של אמריקה. כל שיר מצייר גלויה של היבשת. את עיקר הפעילות המוזיקלית יצרו תושבי קליפורניה בשני מוקדים עיקריים - סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. בסצנה של סן פרנסיסקו אין מתחרים לגרייטפול דד של ג'רי גרסיה. הדד, שהיו לכודים במלכודת חובות עצומים עקב נטייתם לפזר כסף בהקלטות הופעות האסיד רוק הבלתי נגמרות שלהם, הגיעו למסקנה כי הדבר היחיד שיציל אותם הוא אלבום מהיר שימכור ומהר. זה הביא לחזרה של החבר'ה של גארסיה למקורות - יצירת מוזיקת BLUEGRASS מלודית ופשוטה, שמזכירה לכולם איך נשמע שיר אמיתי, להבדיל מיצירות הפסיכדליה הארכניות שלהם. זה מה שהוליד את שני אלבומי הקסם המלודיים שלהם (וורקינג מן ובעיקר "אמריקן ביוטי"). הישג שמעולם לא חזרו עליו עד למותו של גרסיה. האפקט היה עצום, כפי שמתארים אותו גם אנשי המגזין "רולינג סטון": "תשכחו מכל מה שידעתם על הגרייטפול דד... הם עברו לפאזה אחרת... ואיזו פאזה נפלאה היתה זו"... ממשיכה לצעוד, עדיין לא מפהק קליפורניה הצמיחה עוד מספר רב של אמנים מהוללים. ההרכב הבולט של אותו זמן היה כמובן - קרוסבי, סטילס ונאש. זה נוצר עם זריקתו של דיוויד קרוסבי מהבירדז (על רקע התמכרותו לסמים ואישיותו הבעייתית) וחבירתו לסטיבן סטילס ולגרהם נאש. CSN הביאו לעולם את גרסת קליפורניה לסופר גרופ, כזה שמתעלה לגבהים בלתי נתפסים בעיקר בזכות ההרמוניות הווקאליות המדהימות ביופיין. מאוחר יותר הצטרף ללהקה ניל יאנג, שסימל את שיאו של ז'אנר הכותב יוצר (הזאב הבודד). באופן פרדוקסלי צרופו של יאנג, על אף שהביא לשיא מוזיקלי את הלהקה באלבומיה - DEJA VU ובהופעה FOUR WAY STREET, הביא עליה גם את חורבנה, ברור היה שיאנג מתעלה בכשרונו על פני שאר החברים. כך גם מוכיחה קריירת הסולו העניפה שלו בהמשך הדרך. עיר החטאים בהמשך לקו קליפורניה והקאנטרי, השזור לכל אורך הפרק, אין דבר טבעי יותר מהמעבר לפליינג בוריטוס ומנהיגה הטראגי גרהם פרסונס. להיטה הגדול ביותר של הלהקה - SIN CITY מציג את לוס אנג'לס כפי שהיא באמת - מלכודת דבש המושכת כל שואף לתהילה אליה, עד שהיא מכלה בו את זעמה. באופן לא בלתי אירוני לחלוטין גם גרהם פרסונס, מהמוכשרים שביוצרי הקאנטרי-רוק, שילם את מחיר הסמים והעיר הגדולה - עת מת ממנת יתר והוא בן 26 בלבד. עוד מוצגים בפרק ג'וני מיטשל הכאובה (על רקע שירה קליפורניה, כמובן) ובילי ויט'רס עם להיטו הנצחי AINT NO SUNSHINE. גם אמריקה וצמד להיטיה החביבים (סוס בלי שם ודרך ונטורה) זוכים לדקת אויר. אבל כל זה מהווה רק מבוא למנה העיקרית (תצחקו עד מחר) הנשרים הנשרים היו תוצר הסינתזה הבלתי אפשרית של מוזיקת קאנטרי-רוק פופולארית שצמחה מהשוליים (נוסח פופולאריות במקומה הטבעי, נשוויל), קהל שהיה צמא להרמוניות קליטות, כשרון בלתי מבוטל, המראה הנכון והזמן הנכון. כפי שמתבטא אחד המשתתפים בפרק - "הנשרים פשוט נבראו כדי למכור תקליטים"... ואכן הם מכרו, ובמיליונים. הנשרים שברו כל שיא מכירות תוך שהם משכללים את צליל קליפורניה והקאנטרי רוק לשלמות מזוקקת מעוררת הערצה (וקנאה אינסופית). זמן נעילה (דמעות לסיום) הפרק ננעל עם חזרה ליסודות. THE BAND נשארים נאמנים לעקרונותיהם ומסרבים למשוך סוס מזדקן במעלה ההר, רק כדי לעשות עוד כסף. משחשו שהדרכים עייפו אותם, החליטו החבר'ה להפרד בהופעה המוסרטת (סקורסיזה) המיתולוגית - "הולס האחרון". עם התפרקותה של הלהקה באה סופה של תקופה. הפרק ננעל על רקע חברי הלהקה שרים את "הלילה שבו דרסו את דיקסי הזקן". נרשמה דמעה בחזית האישית... וגם סופו של הלילה, מסתבר, עבורי. הסיגריות אזלו והעייפות גוברת.
נדודי שינה השעה 2:00 בלילה היי, המקום הזה נראה לי מוכר. כן, זה חדר השינה שלי. זאת המיטה שלי. האישה שלידי מוכרת לי היטב. אין אף אחת שנוחרת יפה כמוה. זוהי זושה. מתקשה להרדם. אני קם ומציץ בחדר הילדים. הג'וניורים ישנים. הכל בסדר. עדיין מתקשה להרדם. אני לוקח משהו לשתות מהמקרר ומדליק סיגריה. עדיין ער. זה הזמן לבדוק מה יש בטלוויזיה. הופה, הופה. מה זה?! הסדרה "ממשיכה לצעוד" משודרת תיכף ב-BBC. "מעניין איזה פרק", אני מהרהר ומתרווח על הספה. ואז זה מתחיל. עכשיו אני נזכר למה אני אוהב מוזיקה, הכל חוזר אלי... ממשיך לצפות הפרק הנכון, השבח לאל. פרק שכולו אמריקנה. זו אולי לי הפעם המיליון (טוב, אולי רק הפעם התשיעית) שאני צופה בפרק הספציפי הזה, אבל הכל נהיה ברור עכשיו. הפרק פותח בלהקה - THE BAND. אין דרך שלא להתרשם מהחדשנות העצומה שהביאו לעולם רובי רוברטסון וחבריו. שילוב של מוזיקת הרים, גוספל, מוזיקה מהשמורה האינדיאנית, פולק רוק, קאנטרי וכל שאר המטעמים שיצרו את הרוק מחדש. הלהקה החזירו את הכבוד לרוק. בעולם ששם יותר ויותר דגש על פוזה מזוייפת, זיונים ואגו - מצאו חברי הלהקה לנכון להעמיד את השיר במרכז הבמה. באופן מדהים - זה הפך אותם לשונים מכולם... בדומה לדילן, רובי רוברטסון ביסס את הרוק כאמנות של ממש, הנותנת כבוד למילה הכתובה. מקום בו הסיפור חשוב ולא ה"לה לה לה" או ריפים סוערים אקראיים על הגיטרה. מקום בו כותבים שירים מאהבה ומידע מוזיקלי עצום, ולא מתוך רצון ריק להיות מפורסמים ועשירים. החיים בצפון מדינת ניו יורק, בבית "הורוד הגדול", הרחק מההמון הסוער, מחוברים רק לטבע ולא מושפעים כלל מאופנות זמניות - הביא את הלהקה למיצוי מקסימלי של יכולת הכתיבה והביצוע שלהם, כפי שמדגימים שני אלבומי הבכורה שלהם. הדוגמה הבולטת המובאת בפרק היא של להיטה הגדול ביותר של הלהקה, הלא הוא השיר THE WEIGHT, שישב אצל רוברטסון "על אש קטנה" לאורך זמן רב, עד שהחליט להוציאו כסינגל. הביצוע היה כ"כ טבעי והרגיש כ"כ נכון, עד שמעולם לא ניסו לשנותו. זה כל העניין. עוד מובאים שם מספר שירים של הלהקה כמו UP ON CRIPPLE CREEK המדליק או KING HARVEST. שניהם מדגימים מוזיקה מצוינת הקשורה היטב לטבע ולמקום, ובעיקר מפגינים וירטואוזיות של כל חברי הלהקה בכל הנוגע לכתיבה, נגינה ויצירת מוזיקה מהמקום הנכון - מאהבה גרידא למוזיקה. ממשיכה לצעוד משם ממשיך הפרק ועוסק בגל הקאנטרי ששטף את מיטב יוצרי המוזיקה הפופולארית של שלהי שנות ה- 60. החל בבירדז, שנטשו את הפסיכדליה נוסח אלבומם "המימד החמישי" ועברו ליצור קאנטרי רוק באלבום "יקירת הרודיאו", תוך שהם (ובעיקר רוג'ר מקגווין) מושפעים עמוקות מתהליך דומה שחל אצל בוב דילן, אביהם הרוחני. יותר ויותר מתברר כי הקאנטרי רוק הוא קולה האמיתי של אמריקה. כל שיר מצייר גלויה של היבשת. את עיקר הפעילות המוזיקלית יצרו תושבי קליפורניה בשני מוקדים עיקריים - סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. בסצנה של סן פרנסיסקו אין מתחרים לגרייטפול דד של ג'רי גרסיה. הדד, שהיו לכודים במלכודת חובות עצומים עקב נטייתם לפזר כסף בהקלטות הופעות האסיד רוק הבלתי נגמרות שלהם, הגיעו למסקנה כי הדבר היחיד שיציל אותם הוא אלבום מהיר שימכור ומהר. זה הביא לחזרה של החבר'ה של גארסיה למקורות - יצירת מוזיקת BLUEGRASS מלודית ופשוטה, שמזכירה לכולם איך נשמע שיר אמיתי, להבדיל מיצירות הפסיכדליה הארכניות שלהם. זה מה שהוליד את שני אלבומי הקסם המלודיים שלהם (וורקינג מן ובעיקר "אמריקן ביוטי"). הישג שמעולם לא חזרו עליו עד למותו של גרסיה. האפקט היה עצום, כפי שמתארים אותו גם אנשי המגזין "רולינג סטון": "תשכחו מכל מה שידעתם על הגרייטפול דד... הם עברו לפאזה אחרת... ואיזו פאזה נפלאה היתה זו"... ממשיכה לצעוד, עדיין לא מפהק קליפורניה הצמיחה עוד מספר רב של אמנים מהוללים. ההרכב הבולט של אותו זמן היה כמובן - קרוסבי, סטילס ונאש. זה נוצר עם זריקתו של דיוויד קרוסבי מהבירדז (על רקע התמכרותו לסמים ואישיותו הבעייתית) וחבירתו לסטיבן סטילס ולגרהם נאש. CSN הביאו לעולם את גרסת קליפורניה לסופר גרופ, כזה שמתעלה לגבהים בלתי נתפסים בעיקר בזכות ההרמוניות הווקאליות המדהימות ביופיין. מאוחר יותר הצטרף ללהקה ניל יאנג, שסימל את שיאו של ז'אנר הכותב יוצר (הזאב הבודד). באופן פרדוקסלי צרופו של יאנג, על אף שהביא לשיא מוזיקלי את הלהקה באלבומיה - DEJA VU ובהופעה FOUR WAY STREET, הביא עליה גם את חורבנה, ברור היה שיאנג מתעלה בכשרונו על פני שאר החברים. כך גם מוכיחה קריירת הסולו העניפה שלו בהמשך הדרך. עיר החטאים בהמשך לקו קליפורניה והקאנטרי, השזור לכל אורך הפרק, אין דבר טבעי יותר מהמעבר לפליינג בוריטוס ומנהיגה הטראגי גרהם פרסונס. להיטה הגדול ביותר של הלהקה - SIN CITY מציג את לוס אנג'לס כפי שהיא באמת - מלכודת דבש המושכת כל שואף לתהילה אליה, עד שהיא מכלה בו את זעמה. באופן לא בלתי אירוני לחלוטין גם גרהם פרסונס, מהמוכשרים שביוצרי הקאנטרי-רוק, שילם את מחיר הסמים והעיר הגדולה - עת מת ממנת יתר והוא בן 26 בלבד. עוד מוצגים בפרק ג'וני מיטשל הכאובה (על רקע שירה קליפורניה, כמובן) ובילי ויט'רס עם להיטו הנצחי AINT NO SUNSHINE. גם אמריקה וצמד להיטיה החביבים (סוס בלי שם ודרך ונטורה) זוכים לדקת אויר. אבל כל זה מהווה רק מבוא למנה העיקרית (תצחקו עד מחר) הנשרים הנשרים היו תוצר הסינתזה הבלתי אפשרית של מוזיקת קאנטרי-רוק פופולארית שצמחה מהשוליים (נוסח פופולאריות במקומה הטבעי, נשוויל), קהל שהיה צמא להרמוניות קליטות, כשרון בלתי מבוטל, המראה הנכון והזמן הנכון. כפי שמתבטא אחד המשתתפים בפרק - "הנשרים פשוט נבראו כדי למכור תקליטים"... ואכן הם מכרו, ובמיליונים. הנשרים שברו כל שיא מכירות תוך שהם משכללים את צליל קליפורניה והקאנטרי רוק לשלמות מזוקקת מעוררת הערצה (וקנאה אינסופית). זמן נעילה (דמעות לסיום) הפרק ננעל עם חזרה ליסודות. THE BAND נשארים נאמנים לעקרונותיהם ומסרבים למשוך סוס מזדקן במעלה ההר, רק כדי לעשות עוד כסף. משחשו שהדרכים עייפו אותם, החליטו החבר'ה להפרד בהופעה המוסרטת (סקורסיזה) המיתולוגית - "הולס האחרון". עם התפרקותה של הלהקה באה סופה של תקופה. הפרק ננעל על רקע חברי הלהקה שרים את "הלילה שבו דרסו את דיקסי הזקן". נרשמה דמעה בחזית האישית... וגם סופו של הלילה, מסתבר, עבורי. הסיגריות אזלו והעייפות גוברת.