נגמר הכוח...

[פרח נובל2]

נגמר הכוח...

לא יודעת אם שמתם לב, בערך לשבוע לא נכנסתי לפורום. היה לי שבוע ממש קשה ולא היה בא לי לשתף ולשמוע אפילו קצת תקווה או מילה טובה כי כלום לא הגיעה לי. עברתי את השלב הזה...
אחרי התקופה הטובה שהיתה לי הגיעה הירידה.
אפשר לסכם את הירידה בכמה מילים-
אין לי כוח! נגמר!!!!
אני כבר עייפה מלנסות ולנסות ולהתגבר על עצמי כול הזמן. עייפה מלעשות כאילו הכול טוב, עייפה מלחייך, עייפה מלאכול לפי תפריט ולא לפי תפריט, עייפה ללכת לפסיכולוגית, לדיאטנית ולפסיכיאטרית, לקחת תרופות
ומאוד מאוד עייפה מהלימודים. מטיש אותי לגמרי. אין לי כוח!
פשוט מתמוטטת כאן.
חסרת כוחות וחסרת רצון לכלום.
שונאת תפריטים, שונאת אוכל.
הדבר העיקרי שהכניס אותי לזה זה שמדדתי את בגדי הקיץ שלי וכלום (!!!!!) לא עלה עלי. הכול בגלל האשפוז המפגר הזה...
קניתי קצת בגדים חדשים וזה הורס אותי לקנות מידה יותר גדולה ובעיקר המעבר מלקנות בחנויות לבגדי ילדים לחנויות לנשים!
איזה שמנה אני! איזה בטן! איזה גוף!!!!
אני כולי הסטרית מבפנים.
כל כך קשה עם כול הרגשות האלה........
במטרה של כול יום הוא רק לשרוד...איכשהוא...
לא רוצה לאכול יותר! רוצה להרגיש את הרעב!!!
אחרי חודשיים שלא הקאתי אין לי את הכוחות לעצור את עצמי יותר.
אותו דבר עם ה-5 חודשים שלא פגעתי בעצמי.
אני רואה את הפסיכולוגית עוד שבוע. מצד אחד זה הרבה זמן, מצד שני אין לי כוח לראות אותה..

אני מצטערת שחפרתי.
לפחות זה הקל עלי קצת...
מקווה שאני אצליח לישון עכשיו....

 

[פרח נובל2]

שכחתי לסמן טריגר!

 

[תמרה45]

הי...

וואו נשמתי... נשמע כה קשה... לעשות כ״כ הרבה דברים ששנואים עלייך ועוד מכפיה כביכול, מחובה והבנה שאין לך ברירה אחרת.. אולי זו התחושה הכי נוראית שיש... תחושה של בית כלא ממש...
מה שאני מצליחה לראות חיובי מכל זה, ז״א, מה שנראה לי יוכל להישאר חקוק בך כמשהו שלמדת והחכמת מהתק׳ הזו הוא הזכרון הצרוב של כמה היה לך קשה וכמה את לא רוצה לחזור ולהרגיש את כל הדברים האלה... כמה שתרתי משמע את רוצה ומצפה להרגיש בת חורין... גודל הסבל והקושי החובה שאת מרגישה עכשיו, יום אחד לא יהיו שייכים אלייך יותר מאשר זכרון צרוב וכואב... כך אני מדברת כמישהי שהכי מבינה אותך ומזדהה עם תחושות צועקות וזועקות אלו אך גם כמישהי שמצד שני רואה ומצליחה למשש את ריח הגאולה... לא פשוט, קשה. גם קשה להשאיר את העבר כזיכרון ולא כמשהו חי ומושם. אך לאט לאט לומדים שהרווחים מנצירת העבר מועטים לעומת הווה חדש ואחר שאת ואני ראויות אליו.... חירות אמיתית. כמו כל אדם שזה מה שנפשו מבקשת..

 

[אלומת האור]

יש משפט אחד מתוך כל מה שכתבת

שמהבהב לי כאילו מרקר הדגיש אותו. המשפט על המעבר מלקנות בחנויות לבגדי ילדים לחנויות נשים. ואני חושבת שזה יותר מסמלי. יש כאן משהו שמאלץ אותך להפסיק להיות ילדה, להתבגר, ולהפוך לאישה. זה באמת נשמע נורא נורא קשה, אבל זה משהו שאפשר וכדאי לעבוד עליו בטיפול, אם תשאלי אותי. מתישהו את ואני נצטרך להתבגר. טוב, לי לא קנו בחנויות בגדי ילדים גם כשהייתי ילדה, אולי רק בגיל הרך, אבל אצלי זה מתבטא בדרכים אחרות, חוסר הרצון/היכולת הזה להתבגר. עדיין. ואני נושקת ל-40.

ואני מאוד מאוד גאה בך על חודשיים ללא הקאה. מתישהו את ואני נצטרך להתמודד עם החיים האלה בלי ההגנה של הרעב (את) או הבולמוסים (אני). זה נורא קשה. אני עדיין מחפשת את דרכי.

ואפרופו המשפט על החנויות לבגדי ילדים, זה מתכתב לי עם הקורס שאני לומדת עכשיו, מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. בשיעורים הראשונים למדנו איך בכלל התפתח מושג הילד בתרבות המערב. מתברר שבימי הביניים לא היה מושג כזה שנקרא ילדות. ילדים ומבוגרים הסתובבו באותם חוגים, לא צונזר שום דבר מפניהם, וגם הלבוש היה זהה, רק במידות מוקטנות. מושג הילד התפתח החל מהמאה ה-17, ורק בשלב הרבה יותר מאוחר נוצרה הפרדה באלמנטים התרבותיים בין הילדים למבוגרים. הדגימו לנו את זה ממש יפה באמצעות ציורים של בגדים. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אז אולי באמת כל הקונספט הזה של מעבר מבגדי ילדות לבגדי נשים הוא משהו שאת יכולה להסתכל בו באופן סמלי ולזכור שזה לא תמיד היה ככה, ואת לא באמת משתנה עד כדי כך. זה רק עוד מידה, את יודעת. פעם בכלל לא היו הבדלים.

וחוץ מזה, אני אוהבת אותך, סתם להשכלה כללית

 

[תמרה45]

נכון אלומה

אני מאווודד מסכימה איתך ולוקחת את המילים שלך גם לעצמי.
אולי נפתח שרשור חלמה כדאי לי להתבגר? חסרונות מול יתרונות...

 

[אלומת האור]

אני מזמינה אותך לעשות את זה

ואפילו לחדד, אולי: למה כדאי לי להחלים - חסרונות מול ייתרונות. מה דעתך? אני אשמח שתפתחי שרשור כזה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נשמע כמו נושא מאוד חשוב לדיון

בהחלט מזמינה אותך להעלות אותו

 

[פרח נובל2]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

כואב לקרוא אותך.

השינוי שאשפוז או תהליך החלמה בכלל יוצר בנו הוא קשה להכלה.
הרבה פעמים יש פער בין המצב הרגשי שלנו, המחשבות שלנו, כמה אנחנו מוכנים להתקדם הלאה, לבין המצב הפיזי והשינוי הפיזי שכבר קרה לנו.
אשפוזים בפרט מאיצים בתהליך ההחלמה הפיזי, כשהמצב הרגשי הוא בפער גדול בדרך כלל.

אני מתארת לעצמי שאת בכלל לא שמנה. לא במונחים אמיתיים. [זה לא משנה גם אם את כן, או אם תהיי. בכל משקל את אמורה להרגיש שיש לך זכות להתקיים ולהתלבש ולקנות בגדים יפים ולהנות מהגוף שלך] אבל יודעת שאת מרגישה שכן, וזה מאוד מאוד קשה, לראות את עצמך בצורה שאת רואה את עצמך ולחיות עם זה, כשאת עוד לא מבינה למה ועוד לא רוצה את זה ועוד לא מאמינה שאת נראית בסדר.

אני שולחת לך כוחות, להמשיך ולהחזיק.
לא לוותר על כל ההישגים שהשגת עד עכשיו.
הישגים משמעותיים מאוד, שהתאמצת בשבילם, ושיש לך הרבה מה להתגאות עליהם

ומקווה שזה יהיה קל יותר בהמשך.

מחכה איתך לתור אצל הפסיכולוגית.
ומזמינה אותך לכתוב פה גם בלי הרבה מילים, לקבל את הכח שאפשר לקבל כאן, וגם את ההבנה- כמו שאת יודעת יש כאן רבות שעשו בדיוק את הדרך הזו, וכאבו אותה כמוך.

 

[jellybelly1]

הישגים מדהימים

לא להקיא חודשיים. וואו.
מאמינה שיש בך את הכוח לשמור עליהם ולהגדיל אותם.
מזכירה לך שאין למה להתגעגע. לא מרזים מהקאות והם רק גורמות נזק ומורידות מהערך שלך בעיני עצמך.
את מתמודדת גם עם תהליך החלמה שהוא ממש בתחילתו, מיד אחרי אשפוז, עם לתחזק את ההישגים של האשפוז וגם עם לימודים. זה המון. והתחושה שאת עוד מעט מתמוטטת מובנת. אבל אל תוותרי על עצמך. כי דברים רק הולכים להיות קלים יותר. ואת חייבת להתמודד עם הקושי הזה כדי להיות סופסוף אחריו. להגיע לרגע שהעיניים שלך רואות את המציאות כמו שהיא - שגוף בריא הוא לא שמן ובבטן לא צריך להיות שקע, לראות שאצל כולם היא בולטת קצת (חוץ מדוגמניות שהם גם חולות וגם מרטשים אותם בפוטושופ).
ותהני מהקניות בבגדי נשים יש יותר מבחר ולאו דווקא בגווני וורוד ועם הדפסים חמודים.

 

[פרח נובל2]

תוד ה לכולכם!!!

עזרתם לי להירגע קצת.
אני רוצה כבר להשתחרר מכול המחשבות האלה...לחיות חיים רגילים.
אבל אני יודעת שאני חיה באשליה,
המחשבות לא יעזבו אותי
עד כמה שאני אנסה...
מנסה לאגור קצת כוחות...
כול בוקר להיתלבש זה סבל!!! גם בגלל גודל הבגדים וגם כי אני רואה את הגוף.
בימים האחרונים אני מצמצמת ואני לא רואה את עצמי מפסיקה ככה.
ן -
שונאת חגים!!!! איך אני מחכה שהחג יגמר!
אבל אין לי כוח להמשיך בשגרה...

בימים האחרונים אני חושבת מלא מלא על האשפוז שהיה לי, וחולמת עליו מלא,
אני מרגישה שיצאתי מוקדם מידי.
השתחררתי כשהייתי במשקל תקין, וזה לקח לי הרבה זמן. אבל אני כול כך לא מוכנה להיות בחוץ, בעולם,
ומצד שני אי אפשר להישאר שם תמיד.
הם לא היסכימו לי להישאר בתל השומר למעקב דיאטטי ופסיכולוגי כי הם חשבו שאני צריכה משהו יותר אינטנסיבי, אז זה מוזר שהשתחררתי, לא?
ת'אמת זה לא משנה, זה היה כבר...
סתם הרגשות...

תודה רבה לכווולכם על כול התמיכה!
אין עליכם!