צרלי וחצי !
New member
נגמרו התקוות
ימים רבים נותרתי בשתיקתי ניסיתי להבין את הצורך שלי בחיים. אין לי תשובות. רק מבוכה רבה על עצם רצוני לדעת ולחוות. כניראה שכל פעם מחדש אני חווה. אכזבות. זקוקה לטיפת עידוד בים של שיממון, ליד מרגיעה, לאוזן קשובה, לכל אותן מילים שיגידו יהיה טוב, ובאמת, אולי באמת שיהיה לי? בכל פעם מחדש, אני מנגבת לעצמי את הדמעות. זה לא דמעות שזולגות על הלחי, זה דמעות פנימיות, שקטות כאלה, שצריך עין מיומנת לראותם. ואני חושבת בלבי למה? למה זה קורה לי? למה? למה? ואני זועקת בתחינה אל השמים ומבקשת עזרה. ואני מקווה תמיד שהספקתי להכניס את התפילה שלי בזמן ושלא סגרו את השערים לבקשות מאוחרות. אני לא ממש יודעת את שעות הקבלה שם למעלה, אני רק מקווה שהם פתוחים בלילה אחרי חצות. אני מביטה בעצמי במראה וחושבת: אולי את לא מספיק טובה, כן פשוט כך, ואין יותר למה לצפות, ואין למה לחכות, די! נשבר להם שם למעלה לשמוע אותך כל חודש מחדש. אבל מה אז? אין לי תשובות, סתם מנגבת מאוחר את הדמעות המלוחות, משתדלת לחייך על מנת לא להעציב, אבל בלב בפנים, עמוק, עמוק יש חתיכת זכוכית שנשברת. כל פעם נוספת עוד חתיכה קטנטנה, לא נראת, אבל חותכת. ויורד לי דם, הרבה דם, ואני ממש לא אחות או חובשת, רק אני עם עצמי חובשת את הפצע ולא מעיזה להשיר מבט השמימה. ניגמרו לי התקוות. אדון- תעשה טובה תבדוק טוב בשק שלך, יש שם תקווה? מצטער, נגמרו לי התקוות, רוצה משהו אחר במקום? - לא תודה, אני מוותרת. תנסי בפעם הבאה. - כן, תודה, הלוואי ש... - רגע, שכחתי לרגע שאין שם יותר תקוות. צ`רלי
ימים רבים נותרתי בשתיקתי ניסיתי להבין את הצורך שלי בחיים. אין לי תשובות. רק מבוכה רבה על עצם רצוני לדעת ולחוות. כניראה שכל פעם מחדש אני חווה. אכזבות. זקוקה לטיפת עידוד בים של שיממון, ליד מרגיעה, לאוזן קשובה, לכל אותן מילים שיגידו יהיה טוב, ובאמת, אולי באמת שיהיה לי? בכל פעם מחדש, אני מנגבת לעצמי את הדמעות. זה לא דמעות שזולגות על הלחי, זה דמעות פנימיות, שקטות כאלה, שצריך עין מיומנת לראותם. ואני חושבת בלבי למה? למה זה קורה לי? למה? למה? ואני זועקת בתחינה אל השמים ומבקשת עזרה. ואני מקווה תמיד שהספקתי להכניס את התפילה שלי בזמן ושלא סגרו את השערים לבקשות מאוחרות. אני לא ממש יודעת את שעות הקבלה שם למעלה, אני רק מקווה שהם פתוחים בלילה אחרי חצות. אני מביטה בעצמי במראה וחושבת: אולי את לא מספיק טובה, כן פשוט כך, ואין יותר למה לצפות, ואין למה לחכות, די! נשבר להם שם למעלה לשמוע אותך כל חודש מחדש. אבל מה אז? אין לי תשובות, סתם מנגבת מאוחר את הדמעות המלוחות, משתדלת לחייך על מנת לא להעציב, אבל בלב בפנים, עמוק, עמוק יש חתיכת זכוכית שנשברת. כל פעם נוספת עוד חתיכה קטנטנה, לא נראת, אבל חותכת. ויורד לי דם, הרבה דם, ואני ממש לא אחות או חובשת, רק אני עם עצמי חובשת את הפצע ולא מעיזה להשיר מבט השמימה. ניגמרו לי התקוות. אדון- תעשה טובה תבדוק טוב בשק שלך, יש שם תקווה? מצטער, נגמרו לי התקוות, רוצה משהו אחר במקום? - לא תודה, אני מוותרת. תנסי בפעם הבאה. - כן, תודה, הלוואי ש... - רגע, שכחתי לרגע שאין שם יותר תקוות. צ`רלי