נבראתי לך.
את! כן, את! תעצרי שניה. לאן את ממהרת? החיים לא יברחו לך- אם רק תמצאי לנכון להעניק לי שניה. להסביר לך את עצם קיומי. לא, אל תגחכי לך מתחת לשפם הקטן שצומח שם ושרק אני רואה. תעצרי רק לרגע, תקשיבי לי. כן, את מכירה אותי ואני מכירה אותך...אנחנו חברות כל כך טובות, אבל לעיתים את פשוט הולכת לאיבוד ומזניחה...לעיתים את גם כועסת עליי, ואני רוצה להסביר את עצמי- אך, את לא שומעת. הרוח שנושבת לצידך מעיפה כל מילה שאני "זורקת" לאוויר- ואולי זו בעצם את?! יש לי כל כך הרבה דברים לאמר לך, כל כך הרבה דמעות שעצורות בי ואני רוצה לבטא- להוציא החוצה לשתף אותך.את החברה הכי טובה שלי- אז למה את אטומה. הרי ידוע שאני היחידה שאהיה שם בשבילך כשם שאת היחידה שתהיי שם בשבילי.. ואני?, אני חיה בתוכך, אני נבראתי לך. נכון, אני לעיתים טועה, ואת כל כך כועסת, אבל את לא מבינה שאני מונעת אחרת. אני מרגישה עיתים יותר מידיי, אני כואבת לעיתים עד כדי כך שאני מרגישה שלא נותר לי אוויר, שאני נחנקת ולא אהיה עוד חלק מעולמך...ואני פוחדת, יפה שלי. אני פוחדת לאבד אותך, אני פוחדת לשקוע בעוצמות שלי ופוחדת לקחת אותך עימי. את כל כך יפה, כל כך מרוחקת, קשה לי לאמר לך- שלא "תברחי" לי אבל את לעיתים כל כך אטומה...למה? למה את כל כך שונאת אותי..למה את מפחדת ממני? למה את מרוחקת? הרי כל יעודי כך הוא בשבילך, הרי נבראתי לך! יש ימים שאת כל כך אטומה, כל כך קא\טנת אטומה שאת שולחת את המוח שלך לביקור אצלי. לעיתים הוא נחמד, מנומס כזה...אבל את יודעת שאנחנו לא ממש חברים. את הרי יודעת שאנחנו לא ממש מסתדרים. אבל אני מנומסת אליו, כי את שלחת! כי את מנסה להעביר לי מסרים, ואני כל כך אוהבת אותך...ונבראתי לך! את יודעת, תמיד היה לי חלום שתבואי את אליי לביקור, כדי שאוכל להעביר לך את התחושות הנפלאות...את האהבה שלי אלייך, אבל את בוחרת לשמור על דיסטנס, ואני מכבדת אותך...ויותר מכל אוהבת אותך ולכן לא לוחצת..ומעלה תיאוריות שאולי את צריכה את הזמן שלך, שאולי הזמן יעשה את שלו...שאולי תראי שאני לא רוצה ברעתך- על אף שאת חושבת כך. הסירי את החומות שבנית, ילדה. צאי מהבועה. תני לי לפתוח אותך לעולם חדש, עולם מחייך שיעניק לך אור בעיניים, אור שכבר איבדת. אני יודעת, את לא בוטחת. אני מבינה הכאב עצום כל כך. לו היית יודעת כמה אני מבינה, כמה כואב גם לי, כמה אני ואת יכולות לחייך שוב, אם רק תפתחי אליי...אם רק תעשי צעד קטנטן לקראתי העניק לך את כל כולי. אלמד אותך אושר מהו?! אחבר אותך לרגעים קסומים, אופטימיים. ואני מבטיחה לך, את תחושי! תחושי שוב באהבה, תחזירי לעצמך את הברק שעינייך העצובות איבדו. אני אוהבת אותך, ילדה. איך אוכל להבהיר זאת? איך אצליח להגיע אליך?? תגידי לי איך עושים זאת?... אמרי לי, ואהפוף עולמות על מנת לתת לך חיבוק, לתת לך להרגיש- עד כמה נבראתי לך. אם קשה לך לאמר לי איך?!...אולי תנסי ללחוש?...עשי רק את הצעד הקטן הזה...רק צעד פיצפון אל מישהי שקרת לה "הנשמה שלך", את היתר השאירי בשבילי...את היתר אני אעשה. תני סימן- כי נבראתי לך! Mאיה.
את! כן, את! תעצרי שניה. לאן את ממהרת? החיים לא יברחו לך- אם רק תמצאי לנכון להעניק לי שניה. להסביר לך את עצם קיומי. לא, אל תגחכי לך מתחת לשפם הקטן שצומח שם ושרק אני רואה. תעצרי רק לרגע, תקשיבי לי. כן, את מכירה אותי ואני מכירה אותך...אנחנו חברות כל כך טובות, אבל לעיתים את פשוט הולכת לאיבוד ומזניחה...לעיתים את גם כועסת עליי, ואני רוצה להסביר את עצמי- אך, את לא שומעת. הרוח שנושבת לצידך מעיפה כל מילה שאני "זורקת" לאוויר- ואולי זו בעצם את?! יש לי כל כך הרבה דברים לאמר לך, כל כך הרבה דמעות שעצורות בי ואני רוצה לבטא- להוציא החוצה לשתף אותך.את החברה הכי טובה שלי- אז למה את אטומה. הרי ידוע שאני היחידה שאהיה שם בשבילך כשם שאת היחידה שתהיי שם בשבילי.. ואני?, אני חיה בתוכך, אני נבראתי לך. נכון, אני לעיתים טועה, ואת כל כך כועסת, אבל את לא מבינה שאני מונעת אחרת. אני מרגישה עיתים יותר מידיי, אני כואבת לעיתים עד כדי כך שאני מרגישה שלא נותר לי אוויר, שאני נחנקת ולא אהיה עוד חלק מעולמך...ואני פוחדת, יפה שלי. אני פוחדת לאבד אותך, אני פוחדת לשקוע בעוצמות שלי ופוחדת לקחת אותך עימי. את כל כך יפה, כל כך מרוחקת, קשה לי לאמר לך- שלא "תברחי" לי אבל את לעיתים כל כך אטומה...למה? למה את כל כך שונאת אותי..למה את מפחדת ממני? למה את מרוחקת? הרי כל יעודי כך הוא בשבילך, הרי נבראתי לך! יש ימים שאת כל כך אטומה, כל כך קא\טנת אטומה שאת שולחת את המוח שלך לביקור אצלי. לעיתים הוא נחמד, מנומס כזה...אבל את יודעת שאנחנו לא ממש חברים. את הרי יודעת שאנחנו לא ממש מסתדרים. אבל אני מנומסת אליו, כי את שלחת! כי את מנסה להעביר לי מסרים, ואני כל כך אוהבת אותך...ונבראתי לך! את יודעת, תמיד היה לי חלום שתבואי את אליי לביקור, כדי שאוכל להעביר לך את התחושות הנפלאות...את האהבה שלי אלייך, אבל את בוחרת לשמור על דיסטנס, ואני מכבדת אותך...ויותר מכל אוהבת אותך ולכן לא לוחצת..ומעלה תיאוריות שאולי את צריכה את הזמן שלך, שאולי הזמן יעשה את שלו...שאולי תראי שאני לא רוצה ברעתך- על אף שאת חושבת כך. הסירי את החומות שבנית, ילדה. צאי מהבועה. תני לי לפתוח אותך לעולם חדש, עולם מחייך שיעניק לך אור בעיניים, אור שכבר איבדת. אני יודעת, את לא בוטחת. אני מבינה הכאב עצום כל כך. לו היית יודעת כמה אני מבינה, כמה כואב גם לי, כמה אני ואת יכולות לחייך שוב, אם רק תפתחי אליי...אם רק תעשי צעד קטנטן לקראתי העניק לך את כל כולי. אלמד אותך אושר מהו?! אחבר אותך לרגעים קסומים, אופטימיים. ואני מבטיחה לך, את תחושי! תחושי שוב באהבה, תחזירי לעצמך את הברק שעינייך העצובות איבדו. אני אוהבת אותך, ילדה. איך אוכל להבהיר זאת? איך אצליח להגיע אליך?? תגידי לי איך עושים זאת?... אמרי לי, ואהפוף עולמות על מנת לתת לך חיבוק, לתת לך להרגיש- עד כמה נבראתי לך. אם קשה לך לאמר לי איך?!...אולי תנסי ללחוש?...עשי רק את הצעד הקטן הזה...רק צעד פיצפון אל מישהי שקרת לה "הנשמה שלך", את היתר השאירי בשבילי...את היתר אני אעשה. תני סימן- כי נבראתי לך! Mאיה.
