נבואה פרק מס. 27
כיכר רבין בתל אביב היתה מלאה בהמון אדם. מצד אחד עמדו אלפי אנשים בהפגנה של מפלגות שינוי ומר``ץ כנגד הממשלה, בעד מרי מיסים ודרישה לשוויון זכויות וחובות בין חרדים לחילוניים. לעומתם, עמדו מנגד צבא של חרדים ואברכים שדרשו לא להיכנע למיליטנטיות וההסתה של השמאל הישראלי ושל עוכרי ישראל לדבריהם. בתווך עמדו חגורת שוטרים בתוספת ובגיבוי פרשים רבים של משטרת ישראל כחומה והפרידו בין הציבורים השונים, שומרים עליהם לבל יפרצו את החומות האנושיות שיצרו בכוח הזרוע הפרדה של שלושה עד חמישה מטרים זה מזה. גידופים, קללות ואף חפצים שונים הושלכו מעת לעת ממחנה אחד לעבר המחנה השני ובחזרה. בישראל של שנת 2005 העמיק המשבר הממשלתי ואובדן הדרך של שיטת השלטון הישראלית. קולות רמים החלו להישמע בדבר לקיחת החוק לידיים, מסירת השלטון, באופן זמני כמובן, לשלטונות הצבא עד להחלפת שיטת המימשל והכנסת. שנתיים וחצי בלבד לאחר נצחונה של ישראל על מדינת פלשתין ומדינות ערב האחרות התפנתה הדמוקרטיה הישראלית לטפל, או יותר נכון לומר לחסל, את החשבונות המפלגתיים. תחת שרביטו של של סילבן שלום הגיעה הכנסת והממשלה הישראלית למבוי סתום אמיתי. שלטון החמולות והסקטורים שהחל עוד בכנסות הקודמות, עם שינוי שיטת הבחירות, גרמה לחלוקה סקטוריאלית של מפלגות. במקום הקטנת מספרן של המפלגות והגדלת אחוז החסימה שלהן, התפצלה הכנסת לסיעות ולובים סקטוריאליים שדאגו אך ורק למצביעיהן. חוסר הסבלנות והסובלנות שבא לידי ביטוי בכל אורחות החיים הישראליים גלש גם אל הרחוב הפוליטי. הדבקת תוויות (שהיתה תמיד) ביחד עם הקצנת התגובות של המפלגות והליכתן ``עד הסוף`` או יותר נכון ``עד הסוף למען בוחריהן`` גררו את אזרחי ישראל לפירצי אלימות על רקע מפלגתי וככאלה גדשו את הרחוב הישראלי בקטטות ובמהומות על רקע של חילוניים וחרדים, יהודים וערבים, שמאל וימין ותומכי השיטה הקפיטליסטית חסרת הרחמנות למול ניצני פריחה מחודשים של קומוניסטים וסוציאליסטים סהרורים לרוב. בתוך כל ההמון הפרוע והרוגש באותו ערב, שמשטרת ישראל ניסתה בכוחותיה הרבים לשמור עליו, עברה לפתע מכת חשמל. הקהל השתתק והשלטים שהיו מונפים בתזזיתיות נרגעו לפתע. בין שני הציבורים השונים המפגינים זה מול זה, הופיע לפתע הנביא. בהילוך איטי חצה את שדרת האנשים וכשהגיע למרכז הרחבה כבר היה ההמון האדיר שמסביבו שקט לחלוטין, מחכה למוצא פיו. ``אדוני הנביא`` קרא אליו לפתע מישהו מהקהל, ``פתח פיך ויאירו דבריך``. לפתע צרח מישהו מהציבור החרדי ``כופר! אינך נביא! אתה נביא שקר! צריכים להרוג אותך כמו כלב שוטה!`` ואז, לפתע, החלה מהומת אלוהים כאשר במקום בו חצה הנביא את השדרה החלו להתנגש ציבור המפגינים החילוניים בציבור המפגינים החרדיים כשהמשטרה אינה משתלטת על ההמונים המסתערים זה על זה. פרשים דהרו לתוך ההמון המתפרע והיכו באלות את האנשים בלא אבחנה, נותנים דרור ליצריהם. גם למשטרת ישראל היה מה לומר כאן ומה לתרום למהומת הדמים הזאת. נשים צעירות עם פנים שותתות דם רצו אל מחוץ למעגל המהומה, חרדים שחליפותיהם השחורות וחולצותיהם הלבנות הפכו ספוגות בדם, סטודנטים צעירים שאיבדו שיניהם, כל אלה התערבבו בבליל מזוויע של זיעה דם ודמעות ובעיקר שנאה ללא גבולות, במה שנקרא כיכר רבין, סלע המחלוקת הישראלית מאז תחילת תהליך אוסלו.
כיכר רבין בתל אביב היתה מלאה בהמון אדם. מצד אחד עמדו אלפי אנשים בהפגנה של מפלגות שינוי ומר``ץ כנגד הממשלה, בעד מרי מיסים ודרישה לשוויון זכויות וחובות בין חרדים לחילוניים. לעומתם, עמדו מנגד צבא של חרדים ואברכים שדרשו לא להיכנע למיליטנטיות וההסתה של השמאל הישראלי ושל עוכרי ישראל לדבריהם. בתווך עמדו חגורת שוטרים בתוספת ובגיבוי פרשים רבים של משטרת ישראל כחומה והפרידו בין הציבורים השונים, שומרים עליהם לבל יפרצו את החומות האנושיות שיצרו בכוח הזרוע הפרדה של שלושה עד חמישה מטרים זה מזה. גידופים, קללות ואף חפצים שונים הושלכו מעת לעת ממחנה אחד לעבר המחנה השני ובחזרה. בישראל של שנת 2005 העמיק המשבר הממשלתי ואובדן הדרך של שיטת השלטון הישראלית. קולות רמים החלו להישמע בדבר לקיחת החוק לידיים, מסירת השלטון, באופן זמני כמובן, לשלטונות הצבא עד להחלפת שיטת המימשל והכנסת. שנתיים וחצי בלבד לאחר נצחונה של ישראל על מדינת פלשתין ומדינות ערב האחרות התפנתה הדמוקרטיה הישראלית לטפל, או יותר נכון לומר לחסל, את החשבונות המפלגתיים. תחת שרביטו של של סילבן שלום הגיעה הכנסת והממשלה הישראלית למבוי סתום אמיתי. שלטון החמולות והסקטורים שהחל עוד בכנסות הקודמות, עם שינוי שיטת הבחירות, גרמה לחלוקה סקטוריאלית של מפלגות. במקום הקטנת מספרן של המפלגות והגדלת אחוז החסימה שלהן, התפצלה הכנסת לסיעות ולובים סקטוריאליים שדאגו אך ורק למצביעיהן. חוסר הסבלנות והסובלנות שבא לידי ביטוי בכל אורחות החיים הישראליים גלש גם אל הרחוב הפוליטי. הדבקת תוויות (שהיתה תמיד) ביחד עם הקצנת התגובות של המפלגות והליכתן ``עד הסוף`` או יותר נכון ``עד הסוף למען בוחריהן`` גררו את אזרחי ישראל לפירצי אלימות על רקע מפלגתי וככאלה גדשו את הרחוב הישראלי בקטטות ובמהומות על רקע של חילוניים וחרדים, יהודים וערבים, שמאל וימין ותומכי השיטה הקפיטליסטית חסרת הרחמנות למול ניצני פריחה מחודשים של קומוניסטים וסוציאליסטים סהרורים לרוב. בתוך כל ההמון הפרוע והרוגש באותו ערב, שמשטרת ישראל ניסתה בכוחותיה הרבים לשמור עליו, עברה לפתע מכת חשמל. הקהל השתתק והשלטים שהיו מונפים בתזזיתיות נרגעו לפתע. בין שני הציבורים השונים המפגינים זה מול זה, הופיע לפתע הנביא. בהילוך איטי חצה את שדרת האנשים וכשהגיע למרכז הרחבה כבר היה ההמון האדיר שמסביבו שקט לחלוטין, מחכה למוצא פיו. ``אדוני הנביא`` קרא אליו לפתע מישהו מהקהל, ``פתח פיך ויאירו דבריך``. לפתע צרח מישהו מהציבור החרדי ``כופר! אינך נביא! אתה נביא שקר! צריכים להרוג אותך כמו כלב שוטה!`` ואז, לפתע, החלה מהומת אלוהים כאשר במקום בו חצה הנביא את השדרה החלו להתנגש ציבור המפגינים החילוניים בציבור המפגינים החרדיים כשהמשטרה אינה משתלטת על ההמונים המסתערים זה על זה. פרשים דהרו לתוך ההמון המתפרע והיכו באלות את האנשים בלא אבחנה, נותנים דרור ליצריהם. גם למשטרת ישראל היה מה לומר כאן ומה לתרום למהומת הדמים הזאת. נשים צעירות עם פנים שותתות דם רצו אל מחוץ למעגל המהומה, חרדים שחליפותיהם השחורות וחולצותיהם הלבנות הפכו ספוגות בדם, סטודנטים צעירים שאיבדו שיניהם, כל אלה התערבבו בבליל מזוויע של זיעה דם ודמעות ובעיקר שנאה ללא גבולות, במה שנקרא כיכר רבין, סלע המחלוקת הישראלית מאז תחילת תהליך אוסלו.