נא לא למחוק בשנית
לתועלת הכלל. יש כל כך הרבה עבודה לעשות נגד הרצחנות כלפי הומואים,נגד דעת קהל עויינת ברובה גם אם אינה מבוטאת.מחד אלו שקוראים לשבת על מי-מנוחות קוראים להדחקה והכחשה,מאידך, הארון החבוי בתוך ארון משוקץ הוא הרסני כפליים בעיני הרוב השמרן והנבער. רצ"ב מאמר שפורסם ב"הארץ" הבוקר שיש בו גם עניין רב במיוחד לעם הנשאים ו PWAD בבחינת אם שנאה והסתה כלפי גייז ,אז, קל וחומר כלפי אוכ' PWHIV .אחד בפה אחד בלב. יום חמישי ב' באלול תשס"ז, 2007 .8 .16 והומואים מותר לקלל? מאת עמוס ון-אמדן הלל וייס קרא לפני מצעד הגאווה "לטאטא את הזוהמה". אף אחד לא פצה פה בימים אלה סוערות הרוחות מדברים שהטיח פרופ' הלל וייס במח"ט חטיבת "יהודה" בעת פינוי השוק בחברון, ובהם הבהיר שהוא מייחל למות המח"ט. שר הביטחון, אהוד ברק, נזעק וקרא לקיום חקירה. נשיא אוניברסיטת בר אילן, שבה וייס הוא פרופסור מן המניין, מיהר להכריז שהדברים "מצמררים וראויים לכל גינוי והוקעה". אלא שתגובות מוצדקות וראויות אלה לנוכח דבריו הדוחים של וייס, מעמידות באור נכון את ההתעלמות המוחלטת בה עברו דברים אחרים, חמורים ומסוכנים בהרבה, שאמר וייס אך לפני כמה חודשים. לקראת מצעד הגאווה בירושלים ב-2006, שודרה ב"יומן" בערוץ 1 כתבה שבה אמר וייס: "כל אמצעי קנאי כמו של פנחס כשר כדי לטאטא את הזוהמה הזאת...". ה"קנאות" היא מונח מקראי ותלמודי. מי שנחשב ראש וראשון לקנאים הוא פנחס ש"האמצעי הקנאי" שנקט, ושאליו התייחס וייס, היה בכך שדקר למוות את זמרי וזוגתו המדיינית (במדבר כה). לשון אחר: וייס קרא, כשערוץ השידור הממלכתי הוא שמעניק את הבמה לכך, קריאה ישירה וברורה לקום על צועדי מצעד הגאווה, לפגוע בהם ואף להורגם נפש. איש לא הזדעק אז, או הביע זעזוע, או מצא את דברים "מצמררים וראויים לכל גינוי והוקעה", אף שמפקד משטרת ירושלים סבר שבאווירת אותם ימים הסכנה לצועדים מפני פורעים, ובייחוד אנשי הימין הדתי-קיצוני, כה מוחשית, עד שביקש כי היועץ המשפטי לממשלה יגן על רצונו לא לאשר את קיום המצעד, משום שטען שהמשטרה לא תוכל להגן על הצועדים. סעיף 144ד(2) לחוק העונשין קובע כי הקורא לאלימות ויש "אפשרות ממשית" שקריאתו תתממש, דינו מאסר חמש שנים. סעיף 144ו מוסיף כי העובר עבירה "מתוך... עוינות כלפי ציבור... מחמת נטייה מינית...", דינו כפל העונש. הוגשו תלונות למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה. אף שמדובר בפשע חמור, ואף שהעבירה נעברה בריש גלי, ואף שסיכויי ההרשעה הם סבירים, עד עצם היום הזה לא הוגש כתב אישום. יותר מכך, למיטב הידיעה, המשטרה טרם סיימה את "החקירה". מה בדיוק יש "לחקור" כאן? יוצא שגם רשויות החוק משרכות את רגליהן. יודגש: להבדיל מהסכנה הממשית עקב קריאתו המפורשת של וייס באוזני מאות אלפי אנשים לפגוע בצועדי מצעד הגאווה, הרי "איחוליו" למח"ט, אף שהם מבחילים, אינם טומנים בחובם סכנה דומה, שהרי אין בנאצותיו של וייס כוח "מאגי" להרע. בסופו של דבר מדובר בקללות שמקימות, לכל היותר, עבירה של "העלבת עובד ציבור". עומק ההדרה החברתית וההפליה כלפי הומואים, לסביות וטרנסקסואלים, כמו גם הצביעות לגבי מצבם, כשנטען כלפיהם תדיר שמאבקיהם לשיוויון חוקי וחברתי הם כבר "מיותרים", נחשפים במלואם בפער הבלתי ניתן לגישור בין ההסתייגות והזעזוע מהעלבון (ובסופו של דבר לא יותר מכך) שהוטח על ידי וייס במח"ט, ובין ההתעלמות והאדישות המוחלטים לנוכח הקריאה הברורה של אותו וייס לרצח הומואים, לסביות וטרנסקסואלים. הכותב הוא הומוסקסואל, עו"ד, וישמש בארבע השנים הקרובות יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין
לתועלת הכלל. יש כל כך הרבה עבודה לעשות נגד הרצחנות כלפי הומואים,נגד דעת קהל עויינת ברובה גם אם אינה מבוטאת.מחד אלו שקוראים לשבת על מי-מנוחות קוראים להדחקה והכחשה,מאידך, הארון החבוי בתוך ארון משוקץ הוא הרסני כפליים בעיני הרוב השמרן והנבער. רצ"ב מאמר שפורסם ב"הארץ" הבוקר שיש בו גם עניין רב במיוחד לעם הנשאים ו PWAD בבחינת אם שנאה והסתה כלפי גייז ,אז, קל וחומר כלפי אוכ' PWHIV .אחד בפה אחד בלב. יום חמישי ב' באלול תשס"ז, 2007 .8 .16 והומואים מותר לקלל? מאת עמוס ון-אמדן הלל וייס קרא לפני מצעד הגאווה "לטאטא את הזוהמה". אף אחד לא פצה פה בימים אלה סוערות הרוחות מדברים שהטיח פרופ' הלל וייס במח"ט חטיבת "יהודה" בעת פינוי השוק בחברון, ובהם הבהיר שהוא מייחל למות המח"ט. שר הביטחון, אהוד ברק, נזעק וקרא לקיום חקירה. נשיא אוניברסיטת בר אילן, שבה וייס הוא פרופסור מן המניין, מיהר להכריז שהדברים "מצמררים וראויים לכל גינוי והוקעה". אלא שתגובות מוצדקות וראויות אלה לנוכח דבריו הדוחים של וייס, מעמידות באור נכון את ההתעלמות המוחלטת בה עברו דברים אחרים, חמורים ומסוכנים בהרבה, שאמר וייס אך לפני כמה חודשים. לקראת מצעד הגאווה בירושלים ב-2006, שודרה ב"יומן" בערוץ 1 כתבה שבה אמר וייס: "כל אמצעי קנאי כמו של פנחס כשר כדי לטאטא את הזוהמה הזאת...". ה"קנאות" היא מונח מקראי ותלמודי. מי שנחשב ראש וראשון לקנאים הוא פנחס ש"האמצעי הקנאי" שנקט, ושאליו התייחס וייס, היה בכך שדקר למוות את זמרי וזוגתו המדיינית (במדבר כה). לשון אחר: וייס קרא, כשערוץ השידור הממלכתי הוא שמעניק את הבמה לכך, קריאה ישירה וברורה לקום על צועדי מצעד הגאווה, לפגוע בהם ואף להורגם נפש. איש לא הזדעק אז, או הביע זעזוע, או מצא את דברים "מצמררים וראויים לכל גינוי והוקעה", אף שמפקד משטרת ירושלים סבר שבאווירת אותם ימים הסכנה לצועדים מפני פורעים, ובייחוד אנשי הימין הדתי-קיצוני, כה מוחשית, עד שביקש כי היועץ המשפטי לממשלה יגן על רצונו לא לאשר את קיום המצעד, משום שטען שהמשטרה לא תוכל להגן על הצועדים. סעיף 144ד(2) לחוק העונשין קובע כי הקורא לאלימות ויש "אפשרות ממשית" שקריאתו תתממש, דינו מאסר חמש שנים. סעיף 144ו מוסיף כי העובר עבירה "מתוך... עוינות כלפי ציבור... מחמת נטייה מינית...", דינו כפל העונש. הוגשו תלונות למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה. אף שמדובר בפשע חמור, ואף שהעבירה נעברה בריש גלי, ואף שסיכויי ההרשעה הם סבירים, עד עצם היום הזה לא הוגש כתב אישום. יותר מכך, למיטב הידיעה, המשטרה טרם סיימה את "החקירה". מה בדיוק יש "לחקור" כאן? יוצא שגם רשויות החוק משרכות את רגליהן. יודגש: להבדיל מהסכנה הממשית עקב קריאתו המפורשת של וייס באוזני מאות אלפי אנשים לפגוע בצועדי מצעד הגאווה, הרי "איחוליו" למח"ט, אף שהם מבחילים, אינם טומנים בחובם סכנה דומה, שהרי אין בנאצותיו של וייס כוח "מאגי" להרע. בסופו של דבר מדובר בקללות שמקימות, לכל היותר, עבירה של "העלבת עובד ציבור". עומק ההדרה החברתית וההפליה כלפי הומואים, לסביות וטרנסקסואלים, כמו גם הצביעות לגבי מצבם, כשנטען כלפיהם תדיר שמאבקיהם לשיוויון חוקי וחברתי הם כבר "מיותרים", נחשפים במלואם בפער הבלתי ניתן לגישור בין ההסתייגות והזעזוע מהעלבון (ובסופו של דבר לא יותר מכך) שהוטח על ידי וייס במח"ט, ובין ההתעלמות והאדישות המוחלטים לנוכח הקריאה הברורה של אותו וייס לרצח הומואים, לסביות וטרנסקסואלים. הכותב הוא הומוסקסואל, עו"ד, וישמש בארבע השנים הקרובות יו"ר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין