אני לא עשיתי כלום. הייתי ילד ששבוי במצב שאין לו עליו שליטה.
אבל אם את שואלת מה אני ממליץ לך לעשות, אז ככה:
קודם כל, לקחת נשימה עמוקה. שנית, תרדי מחיפוש פתרונות בנוסח "זבנג וגמרנו". לפני שבכלל מתחילים לחשוב על פתרונות, צריך קודם כל לברר מהי בדיוק הבעיה. למשל, את אומרת שהילד צועק. למה הוא צועק? ולמה זה נחשב כבעיה? יכולות פה להיות המון תשובות אפשריות, וכל אחת מהן עשויה לדרוש דרך פעולה אחרת לחלוטין.
ואני יכול לספר לך, שבכל שנות הילדות שלי, איש מעולם לא התעניין בשאלה של *למה* דברים מרגיזים אותי או מתסכלים אותי. סתם דחפו כדור כדי שיהיה שקט. איך אפשר לפתור משהו בצורה כזו? והתוצאה היתה, שכשהתחלתי את חיי כאדם בוגר ועצמאי, הייתי צריך להתמודד עם אלף ואחד תסבוכים לא-פתורים שפשוט התעלמו מהם כשהייתי ילד. שלא לדבר על העובדה הפשוטה שכשמנהלים עם ילד בכוחניות כזו, הילד מתחיל לנטור טינה. אז תוסיפי גם את זה לרשימת הפאקים שבסופו של דבר נאלצתי להתמודד איתם בחיי הבוגרים.