נאווה עזרי לי

[מיצי קוץ]

גם לי המליצו

על קיו 10 אבל קודם כל- ברוכה הבאה, מקווה שכולנו יחד נוכל קצת לעזור לך. לי יש ניסון עים חלק מהתרופות שאת לוקחת- הרסיטל הוא התחליף הישראלי לפבוקסיל, והוא עזר לי משך תקופה ארוכה. באשר לQ 10 -אני חושבת שלקחתי כבר לתקופה, אבל אני פשוט לא מצליחה להיזכר [עניין הזיכרון ל פעם אחרת...]מה שאני כן יודעת זה זה- זו לא הפעם הראשונה ששמעתי על כך, כשהפעם האחרונה הייתה לפני שבוע כשהראומטולוגית שלי [מדהימה, לפחות בורכתי ברופאים השונים שמטפלים בי...] המליצה לי לקחת, והיא אמרה זאת "אוף דה רקורד" אבל המליצה בחום, ובמינון גבוה. דרך אגב, אני בגילך ואני מזדהה לחלוטין עם מה שאת מרגישה [מסר אישי יגיע מחר, כשאתאושש קצת... שפעת זה איכסה!

] אבל חשוב לי שתדעי שיש פה אינסוף הבנה ורצון לעזור. דבר אחרון לפני שאני נשפכת-יש לי עוד הרבה לומר אז אני מבטיחה המשך מחר, כמו שכבר אמרתי היום... שולחת לך חיבוק גדול ומעודד, ומקווה שזה קצת יעודד אותך קצת [אים לא יותר] ומקווה לימים טובים יותר לכולנו. מיצי

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

היי רוצה לחיות, קחי אוויר!!

קודם כל התנצלות - יש לי בעיה עם המחשב מאז אתמול. אני יכולה לעשות כל מיני דברים, אבל קשה לי לכתוב. עוד לא ממש עליתי על האם זה העכבר או המקלדת... עכשיו הצלחתי לייצב ואני מנצלת את הרגע הקסום כדי לענות לך. הפיברו היא מחלה לא נעימה ומאוד מתסכלת. אם תעצרי שם, חייך יהיו אומללים וחסרי שמחה. מה עושים? עושים 'הערכת מצב' ועוברים תהליך קבלה פנימית של הנתונים החדשים. יש אנשים נכים שמעולם לא רצו ואפילו לא הלכו. אני מכירה כאלו שעדיין עושים הרבה מאוד ומקיימים חיים מלאי שמחה. בארה"ב חי ילד בן 7 כמדומני, שהרופאים נתנו לו אולי שלושה חודשי חיים. הוא מעולם לא נשם בעצמו, וברוב חייו לא נהנה אפילו מאכילה רגילה. הוא חי צמוד לבלון חמצן, עם השגחה קבועה של אחיות (24 שעות), ועם צינור הזנה ישר לקיבה. מהבית הוא יוצא רק עם אמבולנס וליווי של אחות. אביו עזב את הבית לאחר שהאם התעקשה לגדל ולטפל בילד. לאחרונה, האריכו לו אתצ הצינור המחבר בין הבלון ל"כובע" איתו הוא חי, ושדרכו מועברים אל אפו צינורות החמצן. את הדיווחים על חייו אני קוראת בפורום מיוחד לחולים במחלה נדירה (לסקרנים, יש לי פשוט חברה שחולה במחלה - לכן נחשפתי) למה אני מספרת לך? כי הילד הזה נלחם על חייו - במובן הכי פשוט של המילה, וכל יומולדת שיש לו הוא בחזקת נס שאיש לא ציפה לו. ובכל זאת, הסבתא מספרת על ילד שמח, צוחק ומאושר שמקסים את כל מי שפוגש אותו. הסבתא מספרת על ילד שבאמת מצליח ליהנות מהדברים הקטנים שאחרים מקבלים אותם כמובן מאליו. תעצרי ותעריכי את מצבך ויכולותייך מחדש. חפשי ליצור בחייך, לעשות, לתת, להפיק הנאה בגבולות שיש לך. אני לא יכולה היום לצאת לטבע ולצעוד בו להנאתי. אז אני חיה בבית גדול בו הטבע נמצא בבית כל הזמן. אין בעיה שאינה ניתנת לפיתרון. זה הכל עניין של גישה, ושל ההבדל בין רצוי ומצוי. להתבונן כל הזמן על מה שאין לך ושאת לא יכולה להשיג, זו דרך בטוחה לעצב ולתיסכול, להעמיד כל יום יעדים חדשים וללכת אליהם, תוך שאת מקבלת באהבה את ההפוגות שמחייבות אותך לנוח, מאפשר לך ליצור הרבה רגעים של שמחה, סיפוק ותחושת התקדמות. כל השאר,זה עניין טכני. דעתי על תרופות ידועה כאן - אני מעדיפה בלי... לגבי טיפולים אחרים, תתחילי עם מה שכתבתי בהודעה זו, ונמשיך משם...

 

[want2live]

השיטה שלי

אני כמטפלת הוליסטית רב תחומית שהייתה בעלת קליניקה מצליחה תמיד אמרתי ואומרת לאנשים שיש כאלו שמצבם רע ברמות רבות משלנו אבל פרופורציות לא תמיד עוזרות כשאינני מסוגלת לנקות את הבית או לתת טיול ארוך לכלבות שלי או לא לאכול ולהנות מכך ולא להישאר לבד בבית כי סרט מפחיד רודף אותי בממוצע כחודש של התקף חרדה, ושאם אני לא מתגלחת הזיפים שעל רגלי דואבים עם המגע בסדין שום דבר לא מעודד אותי באותו הרגע. אני לא נולדתי לסבל אני טעמתי את החיים היותר טובים ואין כמו לחוות אובדן של משהו ואילו הסיפור העצוב על הילד הקטן עד כמה שהוא מזעזע מראה תמונה של בן אדם שנולד למצב קשה ושזה כל מה שהוא מכיר. הנקודה היא שתומכים בו, מטפלים בו, סועדים אותו, עוזרים לו, ואילו אני רק מקבלת תגובות של "מה זאת המחלה הזאת?" "אבל לא רואים עלייך"... זה המלחמה שלי לקבל נחת, עזרה מהמדינה, עזרה וקבלה מההורים ,מחברים, ובנוסף לכל קשיי המחלה מעטים הם האנשים שבאמת יודעים מה עובר עלי ושבאמת יכולים לתפוס את עוצמת הסבל, במעטים האלו ישנה בת זוגתי הנפלאה שבלעדיה ממזמן הייתי נוקטת במהלכים דרסטים ומאבדת את שפיותי. כמטפלת הוליסטית תמיד אמרתי ואני אומרת להסתכל על ההול, הוליזם השלם, החיים בגדול, אבל כשהגוף הופך להיות מבצרי וכלאי המייסר לפעמים זה כבר לא משנה לי שגם אחרים סובלים ממחלות אחרות, אני לא עיוורת לעולם או מרוכזת בעצמי אבל אני רוצה לחיות, אני רוצה איזשהי איכות חיים האם באמת נדונתי עד סוף חיי להתענות? כל דבר שניסיתי רק גרם לי כאב ומצוקה ולעיתים הכוחות פשוט אוזלים, לעיתים הייתי רוצה שיבינו אותי ויתנו לי פשוט לחוות את המחלה מבלי להילחם על עובדת קיומה.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

את צודקת, זה קשה!! אז מה?

הכלי הזה (הגוף) אכן מיוסר מאוד, אבל זה לא בא סתם... אם את מטפלת, את יודעת שהוא מיוסר בגלל משהו. את יודעת שזה משרת איזו מטרה... אולי יש לך שם שעור? כל הרשימה שהבאת אינה אלא תאור "המצב החדש" ומה שצריך לעשות זה ללמוד לחיות איתו באהבה ובקבלה. איכות חיים זה לא משהו חיצוני, זה מצב פנימי. תחליטי, ותוכלי לזה!! ואנשים אחרים? - מה זה? אף אחד לא חשוב חוץ ממך, ומשלך. ואני אומרת את הדברים לא כי קל לי ולא כי לא כואב לי, ואפילו לא כי יש מי שמבין על מה אני מדברת... אני מבינה טוב מאוד על מה דיברת, אבל זה לא ייקח אותך למקום שמח. ואני חוזרת למשפט הראשון שאמרתי לך ולכולם כאן, קודם כל, לקחת אוויר, להאיט את הקצב, לנוח, ולהפנים את המצב החדש. תרופות צריכות להיות פתרון אחרון, לא ראשון, הן צריכות להיות פתרון זמני, קביים לתקופה קשה, לא דרך חיים.

- את יכולה!!

 

[3שרונית]

נכון הגוף הוא כלי וצריךלהסתכל על כל

דבר מהצד החיובי, אבל כשאת כ"כ כואבת עד שלא מסוגלת להזיז את עצמך מהמיטה ויש ילדים רקטנים ואת שכירה שתלויה במקום העבודה שלך אז די קשה לזכור את הדברים החיוביים. אני כבר שבוע כמעט בבית, היום הצלחתי לקום ואני מאושרת מזה ..אבל לכי תסבירי לבוס שלך למה את יותר בבית מאשר בעבודה,ולילדים שלך למה את לא יכולה להרים אותם או לקחת אותם לטייל או לגינה הציבורית.. אולי למי שלא תלוי באחרים לא משנה מה האחרים חושבים, אצל רבים מאיתנו זה לא ממש ככה.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

שרונית, תאמיני לי שלכל אחד כאן יש

את החבילה שלו/ה. הצעירים מרגישים שגזלו להם את ההזדמנות ליהנות מהחיים, האחרים צריכים לתפקד בבית, עם הילדים ועוד. אני אומרת את הדברים כחד הורית, כעצמאית, ומחנכת בבית. ההחלטה הבסיסית שלי היא לזרום עם מה שיש. אני מוכנה לקבל עזרה, הרבה לפני שאני על הקרשים. מותר לי להרגיש טוב ולנוח ועוד. ככל שתנוחי יותר, כך תוכלי לעשות יותר עם פחות כאבים. ואם זה לא מסתדר עם הבוס, יש כמה אפשרויות: 1. להדפיס ולשלוח את המכתב הזה ולתת לבוס (מותר לך לשפר ולהוסיף. 2. לוותר על מקום עבודה שלא תומך בך. בכל מקרה, פיברומיאלגיה מחמירה כשמתעלמים ממנה, היא כנראה בת מזל אריה - רוצה את כל תשומת הלב