מהו האור המטאפיזי?
אודה שלא הכרתי את המונח קודם להגעתי לתערוכה היום. ובכן, המונח 'אור מטאפיזי' בא לתאר אור רך, אור הנובע כביכול מהסובייקטים עצמם, אור שהוא שונה מהאור העז, הים-תיכוני, נטול הצללים שהוא אופייני כל כך למציאות בארצנו. ואמנם , המשותף ליצירות בתערוכה היפהפיה הזו הוא האופן בו מטפלים הצלמים בנושא האור. את המונח "אור מטאפיזי" מתאר גדעון עופרת
במאמר המרתק שקישור אליו אני מביא כאן. מאמר קצת מתפייט, מלא באהבה ובהכרות עמוקה של המחבר עם האמנות הישראלית. בחלקו היה קשה לי להבין אותו, מתוך אי הכרות עם חלק גדול מן היצירות המתוארות בו. וזהו סיומו של המאמר: "כפי שהוכח לא אחת לאורך מסענו עד כה, אור מטאפיזי הוא אור שמבליח מחושך. בכותבו ב- 1917 על "האמצעים בהם מבוטא הנומינוזי (הקדוש) באמנות", הדגיש רודולף אוטו את החשיכה: "החשיכה חייבת להיות כזו שתועצם ותיתפס ביתר שאת בדרך הניגוד באמצעות בהירות כלשהי, הנמצאת על סף דעיכה. לפיכך, ראשיתו של האפקט המיסטי בחצי-חשיכה. הרושם הופך מושלם אם גורם 'הנשגב' מתווסף ומתאחד. החשיכה-למחצה השוררת בכוכים, או מתחת לצמרות-יער גבוהות (…) היטיבו דַבֵּר לנפש מאז ומעולם, ובוני המקדשים, המסגדים והכנסיות נצל-נצלוה עד תום." אור המבליח מחושך הוא אור הבריאה, שעל אודותיו כבר שחנו בתחילת דברינו. זהו האור הראשוני והאבוד, שצַייר דוגמת מרדכי ארדון ניסה לא אחת לייצגו בציוריו, כגון ב"מחווה לירושלים", טריפטיקון מ- 1965, בו מצויירת בפאנל הימיני "אבן-השתייה", הלא היא אבן-התשתית האגדית, אבן-היסוד של בריאת-העולם, זו שהוטלה בידי הקב"ה למעמקי התהום. ארדון מצייר את האבן המיתולוגית הזו, בשבצו בה אבנים טובות וזהב (הד לזהב-כיפת-הסלע, הסלע שהמסורת המוסלמית מזהה כאבן-השתייה הקוסמית). אך, האבן של ארדון מאירה וזוהרת מתוך חשיכה רבה, נושת עמה לתהומותיה את האור שיאבד לנו לעד. אנו, היהודים, זיהינו את האמנות עם הצל, אף כי צל-האלוהים. שהלא, בצלאל – בצל-אל - הוא אבי כל אמנינו ומי שבנה לנו את המשכן והתקין את מנורת שבעת-הקנים. אור המקדש הואר מתוך הצל האלוהי: אמנינו לא נואשו מלבקשו" "
