מ-ל-ח-מ-ה!!!
קפת אדום, קפת אדום. אני משדרת ססמת גיוס מילואים. הכרזתי מלחמה. על השכנים שלי, משפחת צרחני. זהו, הגיעו מים עד הדלת. בעצם, כדורגל, וטיטול רטוב. אני אסביר: יש משפחה שכל הזמן עושה ילדים - כרגע יש כמה שידוע לי יש להם 4, אבל לעניות דעתי הרחם שלהם עוד נטוי. הם חיים מעבר למשוכת הפיקוסים, 3 מטר גובהה. צריך הרבה רצון ויצירתיות כדי להעביר טיטול וכדורים בגדלים שונים מעבר למשוכה. אין לי שום דבר נגד ילדים, נהפוכו, יש לי הרבה מאוד נגד ההורים שלהם. והילדים האלה, הם חבורה של מוטרפי צרחות שלא יודעים לתקשר, לדבר, לצחוק, לשחק או לבכות בכלי לפעיל את מיתרי הקול שלהם בדציבלים וטונציה של מקהלת הצבא האדום. לרוב בששי אחרי הצהריים, שבת בבוקר, וערבי קיץ רנדומליים. בל"ג בעומר הם התרוצצו פה במגרש הריק שלפני הבית שלי, בעטו בכלבה האומללה, ששכבה בשקט וחיכתה לשרידי נקניקיות של פעוטי השכונה, וגם ניסו להצית ערמת פסולת גינה. מנעתי בעדם. כי כזו אני: אוהבת חיות, שוחרת איכות הסביבה ונטרפת מהורים שעייפו להשגיח על הילדים שלהם, אז הם נותנים להם לעשות ככל העולה על רוחם, באצטלה של חינוך דמוקרטי וליברלי. שזה בעצם חינוך לאנרכיזם שנובע מהיעדר הצבת גבולות. שבוע אחרי היה מונח טיטול ספוג על המדשאה שלי. את הטיטול העפתי חזרה לדשא שלהם (כנראה שדשא שמקבל פיפי על בסיס יומי הוא דווקא צהוב יותר) ומאז אני משמידה על מה שאני מוצאת על הדשא: כדורים, אקדחי פלסטיק, אתם יודעים. היום הופיע כדורגל משומש, אבל במצב טוב. הכדור הוחרם ויוחזר רק אם הם מביאים את ההורים. במלחמה כמו במלחמה: אני אוהבת ויודעת לצאת חכמה צודקת ומנצחת. ובעניין הזה: יש תכנית בערוץ 8, בלילה, שנקראת "מלאכים קטנים". למות על הפסיכולוגית החכמה והמדהימה שמלמדת שם הורים איך לגדל את הילדים המחורפנים שלהם. "זה לא את הילדים שצריך לתקן, אלא את ההורים", זה המוטו שלה. שווה כל רגע.
קפת אדום, קפת אדום. אני משדרת ססמת גיוס מילואים. הכרזתי מלחמה. על השכנים שלי, משפחת צרחני. זהו, הגיעו מים עד הדלת. בעצם, כדורגל, וטיטול רטוב. אני אסביר: יש משפחה שכל הזמן עושה ילדים - כרגע יש כמה שידוע לי יש להם 4, אבל לעניות דעתי הרחם שלהם עוד נטוי. הם חיים מעבר למשוכת הפיקוסים, 3 מטר גובהה. צריך הרבה רצון ויצירתיות כדי להעביר טיטול וכדורים בגדלים שונים מעבר למשוכה. אין לי שום דבר נגד ילדים, נהפוכו, יש לי הרבה מאוד נגד ההורים שלהם. והילדים האלה, הם חבורה של מוטרפי צרחות שלא יודעים לתקשר, לדבר, לצחוק, לשחק או לבכות בכלי לפעיל את מיתרי הקול שלהם בדציבלים וטונציה של מקהלת הצבא האדום. לרוב בששי אחרי הצהריים, שבת בבוקר, וערבי קיץ רנדומליים. בל"ג בעומר הם התרוצצו פה במגרש הריק שלפני הבית שלי, בעטו בכלבה האומללה, ששכבה בשקט וחיכתה לשרידי נקניקיות של פעוטי השכונה, וגם ניסו להצית ערמת פסולת גינה. מנעתי בעדם. כי כזו אני: אוהבת חיות, שוחרת איכות הסביבה ונטרפת מהורים שעייפו להשגיח על הילדים שלהם, אז הם נותנים להם לעשות ככל העולה על רוחם, באצטלה של חינוך דמוקרטי וליברלי. שזה בעצם חינוך לאנרכיזם שנובע מהיעדר הצבת גבולות. שבוע אחרי היה מונח טיטול ספוג על המדשאה שלי. את הטיטול העפתי חזרה לדשא שלהם (כנראה שדשא שמקבל פיפי על בסיס יומי הוא דווקא צהוב יותר) ומאז אני משמידה על מה שאני מוצאת על הדשא: כדורים, אקדחי פלסטיק, אתם יודעים. היום הופיע כדורגל משומש, אבל במצב טוב. הכדור הוחרם ויוחזר רק אם הם מביאים את ההורים. במלחמה כמו במלחמה: אני אוהבת ויודעת לצאת חכמה צודקת ומנצחת. ובעניין הזה: יש תכנית בערוץ 8, בלילה, שנקראת "מלאכים קטנים". למות על הפסיכולוגית החכמה והמדהימה שמלמדת שם הורים איך לגדל את הילדים המחורפנים שלהם. "זה לא את הילדים שצריך לתקן, אלא את ההורים", זה המוטו שלה. שווה כל רגע.
