מצטערת להרוס לך
אני ממש לא רוצה לקלקל לך את הערב, אבל אני פשוט כבר נחנקת מהדמעות שכל הזמן נוזלות ונוזלות, אבל לא מוכנות לצאת ולהתפרץ החוצה. הם תקועות במעמקי הגרון, ופשוט בא לי לצרוח, בא לי להעניש את עצמי(למרות שאני יודעת שזה לא יגרום לכאב לעבור) רוצה להרפות מן קצה החוט עליו מונחים חיי, אבל פוחדת להשאיר מאחור הרבה אנשים עם כאב וזה בעצם הדבר היחיד שעוצר. אני אומרת לך, החוט עומד להקרע כל רגע. איך אני יכולה לתקן, לשפץ? להמשיך לרצות לחיות????????????????
