המשך....
אז... בחרתי באפשרות האחרת. באפשרות שלמדתי, בדרך קשה וכואבת, שזו הדרך היחידה להתמודד עם המחלה בפרט ועם החיים בכלל - לזרום... כשהכרתי את טלי - אני לא הייתי טיפוס שזורם. אני הייתי הטיפוס שמחליט ומבצע - ומי שלא מתאים לו - בעיה שלו. זרימה עם החיים היתה בעיניי בעצם לתת למישהו אחר להחליט בשבילי וזה לא מצא חן בעיניי. אחד הדברים החשובים שלמדתי - הוא לזרום עם החיים - אבל להיות במרכז הזרם, כך שנוכל להתגבר על המכשולים.... מפרופ' דיקר ביקשתי שלא יעלה את הנושא אם טלי לא תבקש לדעת. ידעתי שטלי כל כך רוצה לטוס לדרום אמריקה והבנתי ששם זה יהיה הכי טוב והכי נכון לדבר איתה על זה. היה לו קשה עם זה. מאוד קשה. אבל היא לא העלתה - והוא "שיתף" פעולה. הוא אמר ולא אמר. והיא שמעה ולא שמעה... להגיד לכן שאני מתגאה בזה? לא יודע. אפילו היום אני לא יודע אם זה היה המעשה הנכון או לא. אבל הלכתי עם האינטואיציה שלי. כשהיינו ברכב, בדרך הביתה, הבוס שלי צלצל ושאל את טלי מה שלומה ומה הוא יכול לעשות למענה. החגים היו בפתח וטלי ללא היסוס אמרה לו שהיא רוצה שיעשה גשר ארוך בין החגים וייתן לנו שלושה וחצי שבועות של חופש. באותה תקופה הייתי מנהל הכספים של קבוצת חברות. זו היתה בקשה לא פשוטה והוא הרים את הכפפה. הוא אמר לה שמנהל טוב נבחן כשאיננו ולא כשישנו ולכן - אין לו בעיה עם זה. טסנו לדרום אמריקה. לא מצאתי את הזמן הנכון. אבל אחרי שבועיים, באיזור הפיץ' רוי, עשינו טרק, דיברנו על המון דברים ושם הפלתי את הפצצה. שנוכל להרות רק ב IVF. וכמו שנעמי אומרת - גם טלי ראתה בזה דבר חיובי. אומנם היא תצטרך לסבול עוד - אבל הפעם לסבול למטרה. חזרנו לארץ וניסינו להכנס להיריון ספונטני. בדקנו ביוץ, ניסינו וכמובן לשווא. הגענו לתל השומר ולשולמן. הוא נתן לנו 2 פרוטוקולים, אם זה לא יעזור, הוא אמר, ניתוח לכריתת החצוצרה - ואז עוד שני פרוטוקולים. החצוצרה נפוחה הוא אמר וסביר להניח שמפרישה חומרים שמונעים מהביצית לשרוד ולהשתרש. ברגע שנוריד אותה = יגברו הסיכויים להצלחת ה IVF. שאלתי אותו אם יש סיכוי שנוכל להרות באופן ספונטני, אחרי ההיריון הראשון, אם וכאשר. הוא אמר לי, אחרי שעבר על כל התיק הרפואי ובהומור כמובן, שאת ששת הילדים הראשונים שלי כדאי שאעשה אצלו. את השאר, אם אני ארצה עוד, לתת למזל לנסות... טלי - ברגע של אומץ, שאלה אותו למה לא להוריד את החצוצרה מיד ואז להתחיל בניסיונות. אני נפעמתי. שולמן אמר שעדיין יש צורך לתת למזל לנסות. הוא אמר שאם לדעתו יש סיכוי קל שבקלים שנוכל להרות עם החצוצרה - כדאי ושווה להשאיר. הוא נתן לנו להתלבט ולהחליט. אז החלטנו: שני ניסונות. ניתוח להסרת החצוצרה, טיול לדרום אמריקה - הפעם לחצי שנה שנה - ואז לחזור בכוחות מחודשים ולנסות שוב. התחלנו בפרוטוקול הראשון. לא קל. אם זה לא מספיק היו לנו הצרות מקופת החולים, מאוחדת, שלא מאשרת עט גונל - בניגוד לקופות האחרות. זה ממש מכעיס. וקשה. ועד שהצלחנו להשיג עט, היינו צריכים לחפש הדרכה מתאימה של השימוש בעט. ופתאום "צצה" לה עוד בעיה. הפעם מכיוון באמת לא צפוי. מקום העבודה שלי - הוא בבעלות פרטית. הבוס שלי שהיה גם הבעלים = רופא. הוא ואשתו. הם מאוד התעניינו וניסו לעזור, אבל... באופן מאוד מפתיע דווקא אשתו היתה מאוד לא מרוצה מההעדרויות שלי. דווקא היא, שאמורה להבין
ורק שתבינו - ההעדרויות שלי לא פגעו כהוא זה כתפקוד שלי בחברה. כשהגעתי - זו היתה חברה אחת, בעלת הפסדים ואובליגו חונק. רשת סניפים שנוהלה כמו חנות מכולת. במהלך עבודתי שם - הפכתי אותה לקבוצת חברות ריווחית ביותר (בשנת 2003 עברנו את יעד הרווח ב 11%. יעד הרווח שלי. מבחינת יעד הרווח הריאלי לפי הבוס שלי - עברנו את היעד ב 85%...), שבנויה ומתפקדת כמו שצריך. התלבטתי רבות עם טלי - ובסוף, בהסכמת שני הצדדים, התפוטרתי. [בינתיים ועברה כבר שנה - עדיין לא מצאתי עבודה. למשרות חשב - אומרים שאני "over qualified". לתפקידים של מנהל כספים אומרים לי שאני צעיר מדי, או עם מעט ניסיון]. למרות זאת, ניגשנו לפרוטוקול הראשון. ראינו בזה דווקא את הצד החיובי. ככה אוכל לבוא איתה כל יום לתל השומר וככה נוכל לשהות בדרום אמריקה כמה זמן שרק נרצה אחרי הניתוח להסרת החצוצרה שהיה לנו ברור שיגיע. כל ערב, אני הייתי מרכיב לטלי, שעד תחילת הIVF, פחדה מזריקות וממחטים - את המחט על העט. זה המעט שיכולתי לעשות. אח"כ הייתי רואה אותה יושבת, לאחר חיטוי הבטן, עם המחט מופנית לכיוון הבטן - ומתבוננת. ומחכה. איני יודע למה. בסוף היא היתה מכניסה את המחט ומקבלת את הזריקה. מה עבר לה בראש, ערב ערב, כשהיא "מדברת" עם המחט - את זה רק היא תוכל לומר לך. אבל עברנו גם את זה. כל בוקר, נסענו לתל השומר. בדיקת דם. אולטרה סאונד. מעקב. טלי בינתיים מתנפחת קצת מההורמונים (דבר שאני קידמתי בברכה
) וכולם שואלים אותי - נו ... אפשר להגיד מזל טוב? מה אפשר לענות לדבר כזה? "חכו עוד שלושה שבועות, אח"כ עוד ארבעה חודשים - כדי לוודא שנקלט, ורק אז תגידו"? או ... "כן. אפשר. אומנם אנחנו באמצע טיפול IVF, אבל תגידו.. ואל תשכחו לסיים ב"בלי עין הרע"? אח"כ הגיע הזמן לקבל את הזריקה האימתנית. מחט ארוכה ועבה. נראית כמו מחט של סוסים - שאמורים לקבל ברבע העליון של הישבן. חומר שומני. זריקה לא נעימה. נסענו בלילה לשעלבים - כי שם שמענו שיש אחות שתוכל להזריק לטלי בפעם הראשונה - וכך גם ללמד אותי. אבל, עברנו גם את זה. הגענו לתל השומר לשאיבה. אני הלכתי לתת את מה שהייתי צריך לתת. חיכינו שטלי תצא מחדר הניתוח. היא יצאה והיה לה קר. רציתי לחמם לה את כפות הרגליים - לעשות לה מסאז', אבל האחות לא היתה מוכנה. היא התעקשה שאצא מחדר ההתאוששות - כי רק לה מותר לעשות דברים כאלה. בימים כתיקונם, הייתי מעיף אותה מהחדר, אבל למדתי לזרום... יצאתי וחיכיתי שהיא תעביר את טלי לחדר - ושם לתת לה את תשומת הלב הנדרשת. הגענו להחזרה. אמרו לנו שישנם רק שניים חזקים.ואנחנו כבר ציפינו אחרי ששאבו לנו כל כך הרבה ביציות, שישארו משהו להקפאה - כדי שלא נעבור את כל המסלול הזה שוב... החזירו לנו. אח"כ הקרינון. וההמתנה מורטת העצבים. נקלט או לא נקלט? היום אנחנו בהיריון. אתמול סיימנו את השבוע ה- 34. זה היה בפרוטוקול הראשון. דווקא איפה שלא האמנו - שם זה קרה. ולמה אני כותב כבר שעה וחצי? בעיקר בשביל שתביני, זק, שהכי חשוב זה לזרום. לא להתנגד. "זה מה שיש ועם זה ננצח". לעשות דברים פרודוקטיביים ופרו אקטיביים והפעם למטרה מוגדרת. מטרה מצויינת. אני יכול לומר לך שזו רק התחלת הדרך וזה לא קל. זה אפילו קשה. אבל - יש בפורומים השונים אנשים מדהימים שישמחו לעזור, להטות כתף ואוזן קשבת. אל תשכחי גם שההיריון, אם וכאשר, עוזר מאוד לגוף מבחינת האנדו' ומי יודע? אולי בסוף אחד הילדים שלנו, או אחת הילדות שלנו - ימצאו את המרפא למחלה הזו??? השתפכתי המון ואני מרגיש שאבן גדולה ירדה לי מהלב דרך הכתיבה. אני מקווה שמישהי מכן תוכל להעזר בזה אה - ודבר חשוב. אם מישהי רוצה שאני אדבר עם בעלה / החבר שלה - על הלבטים ועל הבעיות וההתמודדויות, שאהיה אוזן קשבת גברית בשבילו - אני יותר מאשמח. אולי כך אני אוכל להחזיר לפורום המקסים הזה, שאנחנו מלווים עוד מימי היותו קומונה - על השעות הנפלאות שהיינו ועודנו כאן, טלי ואני, על העזרה והתמיכה ועל היותכן - מה שאתן. נפלאות. שבת שלום שניר
