עכשיו קניתי 4 חולצות ורסצ'ה חדשות, שוב פעם המשלוח בחינם, ושוב פעם כל המיסים והמכסים כלולים במחיר.
15,450 שקל.
כסף קטן.
במיוחד כשאמא זאת שמשלמת.
מה שכן, שניים מהן עלו יותר מהנעליים.
כמעט עצוב לחשוב שאני אלבש כל אחת מהן עשר פעמים, חמש-עשרה פעמים, מקסימום-מקסימום עשרים פעם.
אבל אתם יודעים, זה לא כאילו שהיו לי יותר מידי ברירות.
עכשיו כשאני עובר מנעלי דולצ'ה לנעלי ורסצ'ה, זה ברור שחולצות הורסצ'ה שיש לי כבר לא מספיקות יותר.
כל אחת מהמלתחות שלי, המלתחה הזולה והמלתחה היקרה, מוגבלת כל אחת על-פי הכללים שקבעתי לעצמי לעשרים חולצות, כך שכמו מה שארבע חולצות יקרות חדשות נכנסות למלתחה היקרה, ארבע חולצות יקרות ישנות צריכות ללכת.
מגבלת החולצות למלתחה נועדה למנוע מצב שבו אקנה בגדים ולא אלבש אותם אף לא פעם אחת לפני שאיפטר מהם לבסוף.
כי כאילו, די.
כי כאילו, בסדר, הבנו, ילד שמנת עשיר ומפונק אירופאי-רוסי-מוסקבאי זין-מניאק אשכנזי לבן פריבילגי אליטיסטי ובורגני מהאריסטוקרטיה חובב מותגי יוקרה ובגדי מעצבים, אבל יש גבול לגועל הנפש.
אני לא מוכן להיות אמא שלי.
אני לא מוכן לקנות בגדים באלפי שקלים לפריט רק כדי לעולם לא לשים אותם ואז לזרוק מבלי שלבשתי אותם בכלל.
אוקיי, אז בואו נראה.
ארבע חולצות יקרות נכנסות, ארבע חולצות יקרות צריכות ללכת.
קודם כל, נתחיל מהמובן מאליו.
עכשיו כשאני עובר מנעלי הדולצ'ה משובצות האבנים ב-6,000 שקל לנעלי ורסצ'ה מוזהבות ב-4,250 שקל, אני כבר לא צריך יותר כזאת כמות של חולצות דולצ'ה כמו מה שיש לי, אז אנחנו זורקים שני דולצ'ה. עד כאן כולנו בהסכמה?
מלבד זה נזרוק גם...אני אפתיע אתכם, אבל ורסצ'ה אחת, כי היא כבר ישנה, זה בסדר, בחישוב הכללי עם הארבע ורסצ'ה שעכשיו קניתי זה עדיין שלוש ורסצ'ה יותר ממה שיש לנו עכשיו.
ובסוף...לא נזרוק את הגוצ'י, כי אני לא אוהב גוצ'י, אז יש לי רק אחת, אז אני צריך אותה.
לא דיסקוורד, כי הדיסקוורד זה החולצות היקרות הכי זולות שלי, הזולות שבהן בכלל שייכות למלתחה הזולה, את היקרות שבהן אני צריך בשביל אירועים שאני רוצה להגיע לבוש טוב ויקר אבל לא בהגזמה מידי.
קדימה מאור, קדימה, תחשוב. נשאר לך לזרוק רק עוד חולצה יקרה אחת.
החולצה היקרה הישנה הרביעית והאחרונה שאני אזרוק תהיה...
נדמה לי שאחת מהאלכסנדר?
כן, נראה לי שכן.
נתחיל מהערה חשובה.
יש דברים מסוימים שיותר נוח, או אפשרי, או נכון, להגיד אותם בפורום מסוים אבל לא בפורום אחר.
לכן התגובה הזאת קיימת גם בשרשור המקביל בפורום השכן, אבל כאן, התגובה הזאת עברה צנזור עצמי.
בשביל מי שמעוניין בתגובה המלאה, ניתן לפנות לתגובות 33 ו-34 בעמוד השני של השרשור המקביל בפורום השכן, ולעצור את הקריאה של התגובה הזאת בפורום הזה, חורזים וכותבים, כבר כאן ועכשיו.
לעניינינו.
כישראלי ממוצא רוסי, בצורה לא מפתיעה במיוחד, ניחנתי בערכים של צניעות, ענווה, איפוק; ולכן אני לא אוהב לדבר יותר מידי על דברים שלא צריך לדבר עליהם, אבל גם לא נמנע מכך בכוח אם הדבר מתבקש, ובסופו של דבר זאת אשמתי שפתחתי את השרשור הזה, אז אם בכל זאת ואם בקצרה...
כישראלי ממוצא מוסקבאי, אני אולי מגיע מהמעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, ואולי אפילו היה לי אפילו עוד יותר מזל מזה, ואם לחלק כל אחד משלושת המעמדות לשלוש תתי-מעמדות, אני אולי לא מגיע מתת-המעמד הנמוך של המעמד הגבוה (כלומר למעלה ממיליון דולר אמריקני ופחות מ-3 מיליון דולר אמריקני), אלא אולי אני מגיע מתת-המעמד הבינוני של המעמד הגבוה (למעלה מ-3 מיליון דולר אמריקני ופחות מ-30 מיליון דולר אמריקני); אבל אפילו אני לא קונה הנעלה ובגדים בעלות של 20,000 שקל מידי יום ביומו, ולכן ובתוך ההתרגשות וההמולה של אירועי היום, ההתרגשות וההמולה שלי ושלנו; ובמיוחד לנוכח עצם ההתלבטות הקשה באשר לנעליים היקרות המדויקות שנקנה לבסוף, והעובדה שהשאלה על אילו נעליים בדיוק אלו יהיו הייתה קיימת ותלויה באוויר ממש עד הרגע האחרון; לנוכח כל זה, נראה ונדמה ששכחנו לדבר ולהזכיר כמה נקודות חשובות שאולי היה אפשר, אולי אפילו צריך, לדבר עליהן עוד קודם; אז ברשותכם, נסיים את השרשור עם מספר אנקדוטות מעניינות/משעשעות, קודם כל באשר לנעלי הורסצ'ה ב-4,250 שקל שקניתי היום בבוקר (הקודמות עלו 6,000 שקל, משמעותית יותר ממחיר אלו שקנינו השנה, אבל הצניעות, הענווה והאיפוק המאפיינים אותי כרוסי הם לא סיפור חדש [כל זה מלפני מה שאמרנו שרק כסף חדש ונובורישים מסתכלים על המחיר בתור הפקטור העיקרי או אפילו הבלעדי], אם כי כמובן שהעושר שלי כמוסקבאי כמובן גם לו יש את השפעתו ומושך אותי הוא מצידו אל הכיוון השני); מלבד זה, באשר לארבעת חולצות הורסצ'ה ב-15,450 שקל שקניתי בצהריים בשביל שילכו עם הנעליים האלו, כמה משעשע ומבדר, שניים מהן עלו 4,750 שקל כל אחת ועלו יותר מנעלי הורסצ'ה ב-4,250 שקל עצמן שרכישתי אותן הניעו אותי לרכוש את אותן חולצות; ולבסוף, גם באשר לכל מה שמסביב.
1. בגלל התנגדות עקרונית לכרטיסי אשראי ממניעים אידיאולוגיים, כמו לדוגמה כל עניין הפגיעה בפרטיות, במשך שנים ארוכות לא היה לי כרטיס אשראי, עד שלאחרונה "נשברתי" כי ככל שהשנים עוברות והחברה רק הופכת יותר טכנולוגית, יותר ויותר קשה להתנהל בלי, ובסופו של דבר אני לא יכול ללכת נגד כל העולם, ועל אדם לבחור את מלחמותיו בקפידה.
בכל מקרה, בתהליכי הוצאת כרטיס האשראי התחלתי בחודש שעבר, באמצע נובמבר, והכרטיס הפיזי הגיע באזור סוף נובמבר (דרך אגב, מגבלה חודשית בכרטיס של חמש ספרות זה בסדר לילד בן 27 בלי עבודה? תעדכנו אותי), וביצעתי רק רכישה אחת ב-30 בנובמבר, אז אני דווקא עוד עדיין מתלהב יחסית מכל העניין של עצם זה שיש לי כרטיס אשראי, ולכן לא התאפקתי ואת הנעליים רכשתי בעצמי עם הכרטיס שלי, אם כי על החולצות שילמתי עם הכרטיס של אמא, כי יש גבול, ואין לי סכומים כאלו בבנק.
בכל מקרה, אמא תחזיר לי כמובן את הכסף על הנעליים. זה הרי הנעלה לילד שלה, לא אני ולא אמא לא באמת חושבים שהכסף הזה צריך לבוא ממני, ואמא הופתעה ששילמתי עם הכרטיס שלי בגלל ההתלהבות שלי מזה שיש לי כרטיס אשראי, אבל זה בסדר, כי כאמור, אמא תחזיר הכול עד השקל האחרון.
האתגר עכשיו מהצד שלי, הוא לא "להישבר" ולדרוש את הכסף יחדיו עם דמי הכיס הקרובים בראשון לחודש, מה שיביא את דמי הכיס שלי באופן חד-פעמי ל-8,250 שקל (4,000 שקל הדמי כיס החודשיים שלי, עוד 4,250 שקל הנעליים).
למה לא להישבר? למה זאת תהיה בעיה?
כי אין לי כזה הרבה כסף בחשבון בנק. את הכסף שלי בחשבון בנק, אני צריך בחשבון בנק, כדי להיות מוכן לכל מקרה שלא יהיה, ולכן את ה-4,250 שקל ששילמתי היום באופן אישי על הנעליים היקרות החדשות שלי, אני לא רק צריך אותם בחזרה, אלא אני צריך אותם בחזרה ספציפית בחשבון בנק שלי.
הבעיה היא שבגלל ה"בזבזנות שלי" יש שיגידו, יש לי חולשה לכסף, והפיתוי של לקבל מחרתיים במזומן ליד 8,250 שקל דמי כס חודשיים, הוא מאוד מפתה. זה עוד יותר מפתה בהתחשב בעצם העובדה שזה החודש יום-הולדת שלי שבפתח וצריך לחגוג, ככה שדמי כיס מוגדלים יבואו לי עכשיו מה זה טוב, וזה בעצם הפיתוי וזה המאבק שלי עכשיו ביני לבין עצמי.
לדרוש מאמא החזר לחשבון בנק שלי, ולא במזומן ליד יחד עם דמי הכיס החודשיים הרגילים.
2. זה מצחיק, אבל היום קניתי את הנעלי ורסצ'ה החדשות שלי ב-4,250 שקל, והיום ה-30 בדצמבר, וזאת הקנייה השנייה שלי בכרטיס אשראי אי-פעם בסה"כ; ואת הקנייה הראשונה שלי בכרטיס אשראי אי-פעם, ביצעתי גם כן, בדיוק היום, לפני חודש, ב-30 בנובמבר. איזה קטע.
מתי תהיה הקנייה השלישית שלי עם הכרטיס אשראי? ב-30 בינואר? LOL
3. הייתי צריך להחליט על נעליים ולקנות אותן עוד קודם, כדי שזה יסתדר פחות או יותר כמה שאפשר עם תחילת השנה. כגאון רב-עיסוקים ורב-פעלים, זה לא הסתדר, קנינו את הנעליים היקרות לשנת 2026 ממש בסוף 2025 (מצחיק-משהו, בשנים האחרונות הקדמתי) ואני צפוי, על-פי הקבלה, לקבל את הנעליים בערך עד יום שני ה-12 בינואר.
טוב, לפחות נקבל תמורה מקסימאלית למחיר ששילמנו על נעלי האבנים היקרות, וטוב שכך, אלו הנעליים הכי יקרות שקניתי מאז ומעולם, הן עלו 6,000 שקל. כמו משכורת מינימום חודשית של עובד במשרה מלאה.
4. גילוי נאות, כל הנעליים שדיברנו עליהן, כל השלוש; האודיסיאה, הפיליפ פליין, ולבסוף הביגי באסקט; אף-אחת מהן לא הייתה העדיפות הראשונה שלי השנה.
רציתי נעליים סופר-מיוחדות וסופר-נדירות שיוצרו בייצור מוגבל ביותר, לא נשארו כאלו מיד אפס, אבל קיים שוק יד שנייה שלהן, ושמן "אוקטובר האדומות".
מצאתי נעליים כאלו במידה שלי ב-ebay ב-100,000 שקל.
נשמע כמו שוד לאור יום, אבל לא, באמת שלא.
מחיר דווקא סביר לנעליים שכאלו, מבוקשות כל-כך, בייצור מוגבל ביותר, ועוד במידה מבוקשת ופופולארית כמו שלי-מידה 47.
הלכתי לאמא ואבא.
הם צחקו לי בפרצוף.
אני לא רגיל לשמוע "לא". אני גדלתי בשיטת הורות מתירנית מופלגת. אמא ואבא ליטרלי חושבים שאני המלך שלהם.
כשאני שומע "לא", מה שלא קורה הרבה, אני רגיל להיזעף, לכעוס, להשיב מלחמה, אבל הפעם לא.
כי הבנתי אותם.
כי באמת הבנתי אותם.
וכשאפילו אני, העשיר כל-כך, המפונק כל-כך, הפריבילג כל-כך, האליטיסט כל-כך, הבורגני כל-כך, האריסטוקרט כל-כך, שהביטוי "נולד עם כפית של כסף בפה" לא עושה איתו צדק, והביטוי הזה קטן עליו; כשאפילו אני יודע ומבין למה אומרים לי "לא", אז זה כבר אומר הכול, וכשהם אמרו לי "לא", וראיתי ושמתי לב איך שאיכשהו אני לא זועף, לא כועס, יחסית מבין לליבם, זה היה הרגע שבו אפילו אני הבנתי שאולי באמת הלכתי קצת רחוק, ושלא כהרגלי, ויתרת בקלות.
באופן נדיר אני מצידי, קיבלתי בהכנעה, בלי ויכוחים ובלי דיונים את גזר הדין והחלתי בחיפושים אחרי נעליים חלופיות, עד שמצאתי את האודיסיאה המוזהבות של ורסצ'ה שהתלבטתי בנוגע אליהן כבר בשנתיים הקודמות שהייתי צריך לקנות נעליים יקרות, ופעמיים הלכתי על נעליים יקרות אחרות, קודם הדולצ'ה וגבאנה האדומות ב-3,000 שקל ואז הדולצ'ה וגבאנה השחורות-לבנות ב-6,000 שקל; ואת הפיליפ פליין ב-12,750 שקל.
הייתה רק בעיה אחת. הנעליים הכי יקרות שאי-פעם היו לי, אלו הנעליים היקרות שיש לי עכשיו, ושעלו 6,000 שקל.
הפיליפ פליין שמצאו חן בעיניי, בעלותן 3,400 אירו, עולות יותר מכפול, עוד מלפני משלוח, מיסים ומכסים.
גם זה שאמא תרשה לי את הנעליים האלו, אם אלו הנעליים בהן תחפוץ ותחשוק נפשי על-פני האודיסיאה כאשר אגיע להחלטתי, גם זה לא היה מובן מאליו.
הלכתי אל אמא וביקשתי שתרשה לי לקנות את הנעליים האלו, בסכום הזה, אם אלו הנעליים שארצה לבסוף.
אמא נזעפה-משהו.
אמרה לי "לא".
אבל ה"לא" שלה לא נשמע לי מאוד משוכנע כמו ה"לא" שהיא אמרה לי כשהיא ואבא סיימו לצחוק כשאמרתי להם ימים אחדים קודם לכן שאני רוצה נעליים ב-100,000 שקל.
ה"לא" שלה לא נשמע משוכנע.
ואני, שאני רוסי, שאני מוסקבאי, שאני בן לאבא לספורטאי בינלאומי זוכה פרסים ושאני בן לאמא אשת החברה הגבוהה עם כישורים חברתיים מהמעלה הראשונה ואינטליגנציה רגשית גאונית, וכאילו שכל זה לא מספיק, אני נכד של סבא מולטי-מיליונר ועוד סבא גיבור מלחמה...
שילוב מוצא, תכונות והיסטוריה משפחתית מסוכנים וקטלניים מאין כמוהם...
אני...
שאני כריש עמלץ לבן שיכול להריח טיפת דם בודדת במים ממרחק שלוש קילומטרים...
זיהיתי את החולשה...
ידעתי שזה "לא" מהסוג שהופך ל"כן" אם מתעקשים...
ותקפתי על 3,000.
אחרי כמה ימים של דיונים נמרצים אמא נשברה.
הפיליפ פליין הפכו לאפשרות ממשית.
אך התקשיתי להחליט בינן, הפיליפ לפיין ב-3,400 אירו, לבין האודיסיאה ב-1,050 דולר.
מצאתי עצמי חוזר לתפוז ופותח את השרשור הזה בשביל להתייעץ עם החברים.
החברים דווקא לא אהבו את הפיליפ פליין, ובחרו באודיסיאה במקומן.
ניסיתי לעשות כדברי החברים.
אני ילד טוב.
אני עושה מה שאומרים לי.
והחברים?
החברים דיברו בקול רם וברור.
