מתלבטת...
שלום, אני בת 49. יש לי ילד בן 7 וחצי שהריתי באופן טבעי בגיל 40 וילדתי בגיל 41. אביו ואני נפרדנו מזמן. מאז שהילד בן שנה וחצי אני מנסה שוב להכנס להריון. כמעט לא היה חודש שלא ניסיתי, בדרכים שונות - באופן טבעי, הזרעות, IFV... תרומת ביצית תמיד היה plan B אבל נרתעתי מזה וזה נדחה ונדחה. בקיץ שעבר התחלתי את התהליך עם מנור, ובנובמבר האחרון היתה לי החזרה של מוקפא על בסיס מחזור טבעי. כל זה לווה בהרבה חששות מהמון דברים, עד שכבר לא הייתי בטוחה כמה אני שלמה עם התהליך, ועשיתי את זה כמעט מתוך אינרציה. לא ידעתי אפילו מה אני רוצה שהתשובה תהיה... אבל כשהסתבר שההריון נקלט - נכנסתי לאופוריה, ובמשך שבוע הייתי פשוט מאושרת, הרגשתי שזה הדבר שחיכיתי לו, וכל פעם שנזכרתי שזה קורה, שאני בהריון - נשטפתי באושר ושלווה.
אחרי שבוע התחילו הדאגות והחששות. מאלף דברים. ההריון עצמו, הלידה, מה יגיד כל העולם (לא סיפרתי לאף אחד), איך אצליח שוב להיות כבולה לתינוק אחרי שהתרגלתי להיות עם ילד גדול ולקיים גם חיים של "גדולים", איך זה ישפיע על כל מיני מערכות יחסית בחיי, איך אשרוד את חוסר השינה, איך אתמודד אם לילד יהיו קשיים כלשהם, מה עם נטל האחריות של להיות הורה יחיד לילד/ה, ועוד לא ביולוגי, וכו' וכו'... איך זה יהפוך לי את כל החיים, ואין לי מושג באיזה אופן. הייתי לפעמים מתעוררת לפנות בוקר ולא מצליחה להרדם.
ובמקביל, במשך כמה שבועות היה אי ודאות אם ההריון הזה מתפתח באופן תקין או לא. בסופו של דבר, בשבוע 8 הסתבר סופית שלא. מרוב החששות שליוו אותי, תהיתי אם ארגיש הקלה אם ההריון לא יתפתח. אבל לא. הייתי בדיכאון קשה. בכיתי ימים שלמים. היה גם את כל הסיוט של לארגן את ההפלה וכל הביורוקרטיות המעיקות של בית החולים. עברתי את כל זה פחות או יותר לבד והיה סבל גדול.
כל זה מאחורי, ועכשיו אני תוהה אם לנסות שוב. מצד אחד, מלאה חששות, ולא במאה אחוז בשלה לעניין (לא כמו לפני כמה שנים שהייתי כל כולי בתוך זה). מצד שני, לא מרגישה מסוגלת לוותר על החלום של עוד ילד. נראית צעירה מגילי אגב, וזה מעודד אותי. כי זה גם מעסיק אותי מאוד, הגיל ואיך ייראה וכו.' וההריון והאמהות לתינוק בסיבוב הקודם היו תענוג בשבילי.
סתם תוהה אם יש לכן איזה תובנה... תודה!