..
(סליחה מראש שאין לי יותר מידי מילים.. אני גם ככה מנסה כרגע לא לפגוע.. ככה שאשתדל שההודעה שלי לא תהיה טריגרית מידי.. פשוט הזדהיתי עם מה שכתבת, והיה חשוב לי לכתוב לך.)
(ולא רגילה אפילו לדבר עם מישהו על הנושא הזה, קצת קשה לי.)
קודם כל, אני אגיד לך, שנגיד בכיתה שלי, זה נושא שנורא רגילים לדבר עליו. בין אם בציניות "אם אני לא אעבור תמבחן במתמטיקה אני אתאבד", ובין אם "אם אני הייתי עובדת כאן הייתי אולי יותר מנצלת את הפוטנציאל של החלון הזה". כשהגעתי לכיתה הזאת, הייתי בשוק, אבל באיזשהו מקום זה גם ניחם קצת, כי זה גרם לי להבין שזה משהו שלא רק אני חושבת עליו. וכן, בסביבה כזאת נגיד, יותר נוח להגיד "אפשר למות אולי?!" או "תהרגי אותי וזהו". כי זה משהו שכולם אומרים. כי זה נשמע כ"כ ציני בשביל לא לעורר חשד. (לא שבאמת הייתי קרובה ללעשות משהו מכל אלה, לא צריך לדאוג.)
ומשהו שאני למדתי בקשר להפרעת אכילה, כששואלים אותי נגיד "תגידי, לא רזית?" ובאמת מכוונים לשיחה רצינית, למדתי להסיט את הנושא לצחוקים, ללהגיד נגיד "כן, אבל גם התחלתי לנמוך, אז עוד מעט אני בכלל אעלם". ושוב, זה רק במקרה שזה נושא שגורם לך להרגיש נורא לא בנוח.. אז תמיד יש תאפשרות להסתכל על זה מהמקום הציני, כזה לצחוק על זה. (כמובן, רק בתנאי שזה לא משהו רציני, שאת לא באמת הולכת לעשות עם זה משהו, ורק עצם הדיון עם מישהו קרוב מעמיד אותך במצב נורא נורא לא נוח).
ואולי גם שווה לחשוב למה זה גורם לך להרגיש כ"כ לא נוח? נגיד לדבר על זה עם אמא שלך?
(ואם להגיד את האמת, אני יכולה להגיד שאני מבינה אותך.. בסוף שנה שעברה, תחילת השנה, הנושא הזה גם היה נורא דומיננטי אצלי. אני ממש זוכרת תפעם ההיא שהפסיכיאטרית החליטה שהיא פותחת הכל מול ההורים- הנושא הזה, ההקאות, צמצומים, פגיעה. וזוכרת איך הכחשתי הכל. והיא רצתה לאשפז. והלכתי לשירותים, שמעתי ג'ניס גופלין, וחתכתי. מזל, שבסופו של דבר ניצלתי מאשפוז. אבל אני זוכרת תתחושה המאוד חזקה של לא יכולתי לשאת את המחשבה שאמא תדע על משהו מזה.)
