מתכון למסיבה טובה...
פשוט נמאס לי מהשרשור הארוך הזה שלמטה. ואני מנחית - בר. הנה המתכון למסיבה מוצלחת ממישו שראה פה ושם מסיבות בחייו... מקום אינטימי, רצוי שלא מיועד למסיבה. צפיפות, אלכוהול בשפע, קבוצת אנשים בעלי רקע דומה, די-ג'י שמשמיע מוסיקה מזעזעת, קורט של זימה, ייאוש בדידות, בדידות, בדידות, ו... בדידות. הוי כמה היתה שם אתמול אה? נראה לי שכל אחד רקד את הבדידות שלו החוצה עד העצם. וזה היה כל כך יפה לראות, וכל כך פשוט וכל כך שמח. איך אמר מישהו פעם (ושר את זה אם אני לא טועה....) "וככל שפחות שמחים, כן יותר חוגגים" שיש בזה משהו מצד אחד, אבל מצד שני זו בדיוק חגיגה. חגיגה של ביטוי עצמי. בכל דרך שהיא. במקום להתבחשש עם הייאוש פנימה. בסוף הערב, כששברי הכוסות היו מפוזרים בכל מקום, הספות עוצבו מחדש, וערמת שיכורים רקדה הורה סוערת לצלילי זוהר ארגוב (ועוד בזיופים) היה כיף לראות בתוך ענני האלכוהול אנשים שרקדו החוצה יותר מסיפור אחד. וכן. מציצני ככל שיהא, יש משהו אינטימי וכיפי להכיר את בעיות היום-יום של כולם, ולראות איך מטביעים אותן בטיפה המרה. טיפה? הצחקתם אותי... רק קצת זימה היתה חסרה לי. ככה שעושים מסיבה במעין משפחה. זה הפאראדוקס המובנה: הבאת אנשים בנות מבחוץ? ערערת את הביטחון של כולם, אבל בכל זאת אני הייתי מייבא קצת נשים מפורום שכן (הריון ולידה אולי?) שתהיה קצת אינטרקציה זימתית. קצת ניחוח יותר חזק של סקס. עכשיו מה? אחרי מסיבה מטורפת בא בדרך כלל רצון חזק "לעשות את זה שוב" או "לארגן את זה שוב". חברים - זה לא הולך. בחיי. שמעו לאיש מנוסה. בפעם הבאה תהיה ציפייה, יהיה מצב אחר, יום אחר, זמן אחר, מצב רוח אחר, מספיק לפעמים חיוך אחד של איש אחד או מבט אחד של אישה אחת כדי להצית את האש - ובפעם הבאה זה לא יהיה. אז מה לעשות? ואיך להוביל את התחושה המתוקה והמטורפת שכולם התעוררו איתה בבוקר (ואני מדבר גם על מי שקם בצהריים, ואני לא מדבר על האנג-אובר, מחמם מנוע...) פשוט להרגע. ללקק את השפתיים (של עצמך מחמם. של עצמך. זה מה יש כרגע...) לחכות בסבלנות, ולהיות פתוחים לפעם הבאה שתהיה במקום אחר, בזמן אחר, בצורה אחרת, אבל טובה לא פחות! ועכשיו תסלחו לי, אני הולך להוציא את שיירי האדרנלין בקפיצות-ברסלב ב"חוות אביב". לא. בדידות לא תהיה שם, דווקא שני אנשים שהחליטו למסד קשר (אם אפשר לקרוא לילדת אולפנה בת עשרים שמתחתנת עם חיל גולני בטירונות "קשר") אבל אני תמיד יכול לעצום עיניים, לקפץ לי מסביב לקונגס שלי, לחייך לאליישיב ברלין הצדיק שמתופף לידי וחולם על סוגיות מסובכות בגמרא. אני לעומת זאת אעצום את העיניים ואזכר בעדר אנשים מסטולים מחייכים מאוזן לאוזן, עם חולצות רטובות מזעה ואלכוהול, צורחים את נשמתם החוצה, ומברכים את אלוהים שזימן להם את הפורום המקסים הזה שמדי פעם נותן חום, ושמחה, ותקווה. ואף מילה על כלת היומולדת. זה נשאר בפנים... (-:
פשוט נמאס לי מהשרשור הארוך הזה שלמטה. ואני מנחית - בר. הנה המתכון למסיבה מוצלחת ממישו שראה פה ושם מסיבות בחייו... מקום אינטימי, רצוי שלא מיועד למסיבה. צפיפות, אלכוהול בשפע, קבוצת אנשים בעלי רקע דומה, די-ג'י שמשמיע מוסיקה מזעזעת, קורט של זימה, ייאוש בדידות, בדידות, בדידות, ו... בדידות. הוי כמה היתה שם אתמול אה? נראה לי שכל אחד רקד את הבדידות שלו החוצה עד העצם. וזה היה כל כך יפה לראות, וכל כך פשוט וכל כך שמח. איך אמר מישהו פעם (ושר את זה אם אני לא טועה....) "וככל שפחות שמחים, כן יותר חוגגים" שיש בזה משהו מצד אחד, אבל מצד שני זו בדיוק חגיגה. חגיגה של ביטוי עצמי. בכל דרך שהיא. במקום להתבחשש עם הייאוש פנימה. בסוף הערב, כששברי הכוסות היו מפוזרים בכל מקום, הספות עוצבו מחדש, וערמת שיכורים רקדה הורה סוערת לצלילי זוהר ארגוב (ועוד בזיופים) היה כיף לראות בתוך ענני האלכוהול אנשים שרקדו החוצה יותר מסיפור אחד. וכן. מציצני ככל שיהא, יש משהו אינטימי וכיפי להכיר את בעיות היום-יום של כולם, ולראות איך מטביעים אותן בטיפה המרה. טיפה? הצחקתם אותי... רק קצת זימה היתה חסרה לי. ככה שעושים מסיבה במעין משפחה. זה הפאראדוקס המובנה: הבאת אנשים בנות מבחוץ? ערערת את הביטחון של כולם, אבל בכל זאת אני הייתי מייבא קצת נשים מפורום שכן (הריון ולידה אולי?) שתהיה קצת אינטרקציה זימתית. קצת ניחוח יותר חזק של סקס. עכשיו מה? אחרי מסיבה מטורפת בא בדרך כלל רצון חזק "לעשות את זה שוב" או "לארגן את זה שוב". חברים - זה לא הולך. בחיי. שמעו לאיש מנוסה. בפעם הבאה תהיה ציפייה, יהיה מצב אחר, יום אחר, זמן אחר, מצב רוח אחר, מספיק לפעמים חיוך אחד של איש אחד או מבט אחד של אישה אחת כדי להצית את האש - ובפעם הבאה זה לא יהיה. אז מה לעשות? ואיך להוביל את התחושה המתוקה והמטורפת שכולם התעוררו איתה בבוקר (ואני מדבר גם על מי שקם בצהריים, ואני לא מדבר על האנג-אובר, מחמם מנוע...) פשוט להרגע. ללקק את השפתיים (של עצמך מחמם. של עצמך. זה מה יש כרגע...) לחכות בסבלנות, ולהיות פתוחים לפעם הבאה שתהיה במקום אחר, בזמן אחר, בצורה אחרת, אבל טובה לא פחות! ועכשיו תסלחו לי, אני הולך להוציא את שיירי האדרנלין בקפיצות-ברסלב ב"חוות אביב". לא. בדידות לא תהיה שם, דווקא שני אנשים שהחליטו למסד קשר (אם אפשר לקרוא לילדת אולפנה בת עשרים שמתחתנת עם חיל גולני בטירונות "קשר") אבל אני תמיד יכול לעצום עיניים, לקפץ לי מסביב לקונגס שלי, לחייך לאליישיב ברלין הצדיק שמתופף לידי וחולם על סוגיות מסובכות בגמרא. אני לעומת זאת אעצום את העיניים ואזכר בעדר אנשים מסטולים מחייכים מאוזן לאוזן, עם חולצות רטובות מזעה ואלכוהול, צורחים את נשמתם החוצה, ומברכים את אלוהים שזימן להם את הפורום המקסים הזה שמדי פעם נותן חום, ושמחה, ותקווה. ואף מילה על כלת היומולדת. זה נשאר בפנים... (-: