מתי נראה קצת נחת
איזו מדינה, איזו מדינה, מיוחדת במינה... איבדנו כבר מהרגש, אנחנו לוקחים את החיים כמובן מאליו. עוד משבר כלכלי, עוד מערך בחירות, עוד פיגוע, עוד חייל שמת בגדה, עוד ועוד... אך בואו לרגע נעזוב את הבעיות היומיומיות שלנו ונתרכז בדבר אחד – אילן רמון. מפקד חיל האוויר, אחד מהתפקידים הבכירים ביותר בצבא הסמיך את אותו אדם דגול, אדם מוכשר באופן יוצא דופן, אותו טייס מצטיין, להיות נציג הארץ ולקבל על ידיו את התואר הנשגב מכל – האסטרונאוט הישראלי הראשון! בשישה עשר לינואר, כל העולם החזיק אצבעות שההמראה תלך קשורה ואילן, בפעם הראשונה בחייו ובתולדות ישראל יגיע לחלל. ואכן, הכל הולך כשורה, מעבורת החלל "קולומביה" אכן מגיע, גם הפעם, ללא עיכובים מיותרים לחלל. האישה בקשר, כל העולם מסתכל לשמיים, מחפש את הנציגות שלנו אי שם בחלל העמוק. והיום, תחילת חודש פברואר, אנחנו מחכים מול מקרן הטלוויזיה בכיליון עיניים. הילדים של אילן חסרי איפוק, מחכים כבר בלי סוף לראות את אבא, נוגע, מוחשי, מנשק, ואוהב. ואישתו, ששלחה לו שיר בוקר טוב בכדי לראות את החיוך שלו שלעולם לא נשכח. אנחנו על הקרקע והוא שם, חגור, ומוכן כבר לחזור הביתה, לישראל! ואז, בלי שום הכנה מראש, בלי שום תסריט כתוב, בהפתעה, תוך כדי ראיון עם אביו של אילן רמון אנו שומעים כי יש עיכוב בלתי צפוי בנחיתה. תחילה כולם אופטימיים, מרגיעים את עצמם שזה רגיל, שהכל בסדר, שאין כל סיבה לדאגות נוספות (כאילו שלא מספיק לנו), אך השניות הופכות לדקות, והדקות הקצרות מתמשכות לדקות ארוכות, לחצי שעה, שעה, והשעון ממשיך לתקתק לנו מול העיניים. אנו רואים תמונות מטקסס של שביט אור בצבע לבן, כחול וירוק, טס במהירות בשמיים ואנו נאלצים להשלים עם העובדה המצטערת שזאת מעבורת החלל המיועדת. זה נראה כמו סרט, רק שלא חשבנו לרגע שדבר כזה יכול לקרות. סטיבן שפילברג רק יכל לדמיין על תמונות כאלו. הדגל מורד כבר לחצי התורן, כולם מרכינים ראש ונושאים תפילה, פעם נוספת, שיבוא רק נחת. לזכר אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון ולזכר הצוות של מעבורת החלל "קולומביה"! יהי זכרם ברוך!
איזו מדינה, איזו מדינה, מיוחדת במינה... איבדנו כבר מהרגש, אנחנו לוקחים את החיים כמובן מאליו. עוד משבר כלכלי, עוד מערך בחירות, עוד פיגוע, עוד חייל שמת בגדה, עוד ועוד... אך בואו לרגע נעזוב את הבעיות היומיומיות שלנו ונתרכז בדבר אחד – אילן רמון. מפקד חיל האוויר, אחד מהתפקידים הבכירים ביותר בצבא הסמיך את אותו אדם דגול, אדם מוכשר באופן יוצא דופן, אותו טייס מצטיין, להיות נציג הארץ ולקבל על ידיו את התואר הנשגב מכל – האסטרונאוט הישראלי הראשון! בשישה עשר לינואר, כל העולם החזיק אצבעות שההמראה תלך קשורה ואילן, בפעם הראשונה בחייו ובתולדות ישראל יגיע לחלל. ואכן, הכל הולך כשורה, מעבורת החלל "קולומביה" אכן מגיע, גם הפעם, ללא עיכובים מיותרים לחלל. האישה בקשר, כל העולם מסתכל לשמיים, מחפש את הנציגות שלנו אי שם בחלל העמוק. והיום, תחילת חודש פברואר, אנחנו מחכים מול מקרן הטלוויזיה בכיליון עיניים. הילדים של אילן חסרי איפוק, מחכים כבר בלי סוף לראות את אבא, נוגע, מוחשי, מנשק, ואוהב. ואישתו, ששלחה לו שיר בוקר טוב בכדי לראות את החיוך שלו שלעולם לא נשכח. אנחנו על הקרקע והוא שם, חגור, ומוכן כבר לחזור הביתה, לישראל! ואז, בלי שום הכנה מראש, בלי שום תסריט כתוב, בהפתעה, תוך כדי ראיון עם אביו של אילן רמון אנו שומעים כי יש עיכוב בלתי צפוי בנחיתה. תחילה כולם אופטימיים, מרגיעים את עצמם שזה רגיל, שהכל בסדר, שאין כל סיבה לדאגות נוספות (כאילו שלא מספיק לנו), אך השניות הופכות לדקות, והדקות הקצרות מתמשכות לדקות ארוכות, לחצי שעה, שעה, והשעון ממשיך לתקתק לנו מול העיניים. אנו רואים תמונות מטקסס של שביט אור בצבע לבן, כחול וירוק, טס במהירות בשמיים ואנו נאלצים להשלים עם העובדה המצטערת שזאת מעבורת החלל המיועדת. זה נראה כמו סרט, רק שלא חשבנו לרגע שדבר כזה יכול לקרות. סטיבן שפילברג רק יכל לדמיין על תמונות כאלו. הדגל מורד כבר לחצי התורן, כולם מרכינים ראש ונושאים תפילה, פעם נוספת, שיבוא רק נחת. לזכר אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון ולזכר הצוות של מעבורת החלל "קולומביה"! יהי זכרם ברוך!