שאלה יפה
איני מגדיר עצמי כ'דתי' עדיין, שכן איני חובש כיפה ואיני מקפיד על 3 תפילות ביום, אך אני מרגיש קרוב לקב"ה ע"י עזרה לזולת והתגברות על יצר הרע, או לצורך העניין התגברות על כל דבר שנראה כהגיוני לעשות, אך נוגד את התורה. אתן לדוגמא סיטואציה בה עמדתי לפני שנה בערך, כשאדם סימפטי ביותר החליט להעיף לי אגרוף לפרצוף [סיפור ארוך..]. כ"כ רציתי להחזיר לו, והיה מגיע לו הרבה יותר מזה, אבל מה שעבר לי באותן שניות בראש היה תפילת יום הכיפורים - "על חטא שחטאנו לפניך שגרמנו פגם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים של אחרים ובגופם ובנפשם..." העדפתי שלא להגיב, לעיני כל הקהל שמסביב, ואז אותו אדם סימפטי פשוט הסתובב והלך. הראש די כאב והייתי מאוד פגוע ועצבני, אבל מעל כל התחושות והרגשות הללו חשתי קרוב לקב"ה יותר מתמיד. מן הצד השני, כשאני נקלע למצב רוח רע, תחושה של מחנק וחוסר אונים - אז אני מרגיש הכי רחוק שאפשר. החג הארוך הזה הצליח לייאש אותי, וגם כשאני מתפלל אני מרגיש שהכל מתבצע בחוסר חשק, ויש בזה מן הצביעות. כל ההרגשה הזו גורמת לי בכלל לרצות לוותר על בית הכנסת ועל כל השאר.