מתי מרגשים ?

[טיףטף2]

מתי מרגשים ?

מתי אתם מרגשים דתיים? כשאתם לדוגמה נמצאים בסביבה של טועים ,וכולם אוכלים ורק אתם מברכים? או כשאתם נמצאים במצב נפשי ירוד ויודעים שהקב"ה אוהב ודואג לכם? מתי הדת גורמת לכם להרגיש נחת רוח,שלווה,רגוע וביטחון? ומתי בדיוק ההפך?

 

[בחור אהוב]

אני זה לא דוגמא,‏ אבל ‏...‏ ‏

ככה,‏ אני לא דוגמא כי אני חרדי אז יותר קל לי ‏,‏ לדוגמא הלבוש מחייב אותי כאילו גם שאני הולך ברחוב אז אני נראה בני"ש לכל דבר אז זה מחייב אותי ואני מרגיש דתי יותר מכולם.‏ וחוץ מזה שאני אוחז שכוווווולם "דתיים" זה יותר וזה פחות אבל כל עם ישראל דתיים.‏ אני משתדל להרגיש את ה` בכל דרכי ומקבל על עצמי כל מיני קבלות שונות ומשונות אם אצליח ב...מעשה פלוני או בדבר אלמוני.‏ ברוך ה` שומר על צביון רוחני דתי כאילו 3‏ תפילות ‏‏(לא תמיד במניין ‏‏) לימוד גמרא מידי פעם,‏ בשבת אפילו כובע וחליפה ולכן אני מרגיש בן תורה ומרגיש את ה` כל הזמן וכך גם מרגיש לפעמים יותר "דתי " מכולם ‏‏(תלוי בסביבה בה אני נמצא‏) מקווה שעניתי על מה ששאלת.‏ אולי סתם דיברתי בלי קשר ‏‏(פשוט תראו ת`שעה,‏ ואני גם גולש מנייד אז זה קשה ‏.‏ ‏‏) אוהב.‏ ‏

 

[אדורם1]

שאלה יפה

איני מגדיר עצמי כ'דתי' עדיין, שכן איני חובש כיפה ואיני מקפיד על 3 תפילות ביום, אך אני מרגיש קרוב לקב"ה ע"י עזרה לזולת והתגברות על יצר הרע, או לצורך העניין התגברות על כל דבר שנראה כהגיוני לעשות, אך נוגד את התורה. אתן לדוגמא סיטואציה בה עמדתי לפני שנה בערך, כשאדם סימפטי ביותר החליט להעיף לי אגרוף לפרצוף [סיפור ארוך..]. כ"כ רציתי להחזיר לו, והיה מגיע לו הרבה יותר מזה, אבל מה שעבר לי באותן שניות בראש היה תפילת יום הכיפורים - "על חטא שחטאנו לפניך שגרמנו פגם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים של אחרים ובגופם ובנפשם..." העדפתי שלא להגיב, לעיני כל הקהל שמסביב, ואז אותו אדם סימפטי פשוט הסתובב והלך. הראש די כאב והייתי מאוד פגוע ועצבני, אבל מעל כל התחושות והרגשות הללו חשתי קרוב לקב"ה יותר מתמיד. מן הצד השני, כשאני נקלע למצב רוח רע, תחושה של מחנק וחוסר אונים - אז אני מרגיש הכי רחוק שאפשר. החג הארוך הזה הצליח לייאש אותי, וגם כשאני מתפלל אני מרגיש שהכל מתבצע בחוסר חשק, ויש בזה מן הצביעות. כל ההרגשה הזו גורמת לי בכלל לרצות לוותר על בית הכנסת ועל כל השאר.

 

[ספר ריק]

כל הכבוד על האיפוק!

לא פשוט לכבוש את תחושת העלבון שיש בקבלת מכה כזו מול קהל. | האם גם אצלך תקופות חופש ארוכות מובילות למחשבות דיכאוניות? כי אצלי לרוב זה כך.

 

[אדורם1]

כן ולא

סביר להניח שהחופש הארוך שיש עכשיו גרם לי לתחושת היאוש - אני רואה את כולם מסביבי יוצאים לטיולים ומבלים, ורק לי אין עם מי לצאת (משפחה זה לא נחשב

) קיבלתי דווקא שתי הצעות להצטרף ל"טיול זוגות" עם הבטחה לצאת משם עם שידוך, אבל וויתרתי על התענוג. הצעות מהסוג הזה עוד יותר מטריפות אותי.

 

[frankie246]

אתה מהנעלבים ואינם עולבים ../images/Emo140.gif

הקב"ה הכי אוהב אותם. אני יודע שלפעמים זה מרגיש כאילו מסתלבטים עליך ובעצם אומרים לך במילים אחרות "תודה לך שאתה פראייר", אבל אניי מאמין שאת השכר לזה תראה מתישהוא בעתיד...

 

[אדורם1]

הכי טוב לא זה ולא זה ../images/Emo8.gif

 

[מצפה לגאולה1]

להרגיש דתי כל הזמן ובכל עת...

/tapuzforum/images/Emo26.gifהחכמה היא כמו שאמרו חז"ל, שצריך לדעת לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. כשטוב לאדם הוא מהלל ומשבח את מי שהיטיה עמו אבל כשחלילה לא טוב, הוא נכנס לדיכאון, מתחיל לקלל ולבזות את מי שהירע עמו. על כן נאמר שההיפיך צריך האדם להודות גם על הרעה, כי הרי "עת צרה היא ליעקב וממנה יישווע" לפעמים אדם צריך זעזוע כדי להתעורר, כדי שתבוא הישועה, הגאות - העליה, צריך את השפל - הירידה, לכן יידע האדם כי הכל מאיתו יתברך שמו וכל מה שקורה בעולם לא קורה סתם אלא כדי להעיר אותנו שנחזור אל בוראנו ונשמור על הצביון הדתי שלנו. וכמו שאומר "בחור אהוב (כמה שאני אוהד אותך אחי הצעיר והיקר ונהנה מדבריך הנפלאים) לעיתים הסביבה מחייבת, הלבוש והמראה מחייב, אבל עם כל זה עלינו לזכור שלהיות דתי זה לעשות את רצון ה` ואכן אין יהודי שלא יודע זאת ומשתדל לשמור ולעשות (למעט תינוקות שנשבו, שעם הזמן משתחררים משביים וחוזרים בתשוב ומתקרבים אל ה`) "ועמך כולם צדיקים..." על כן עלינו אנו שקודם כל דתיים ואח"כ הומואים (וזה מתחבר ומשתלב יפה יחדיו) לקדש שם שמיים ברבים ולהתחזק דווקא בעת נפילה, צרה, רעה שאופפת אותנו ולא לתת ליצר לכבוש את לבנו ולדרדר אותנו לתהום.

 

[ספר ריק]

פעם שהרגשתי קרוב לה`

וממנה תוכלו לגזור ולהבין מתי אני מרגיש קרוב לה`: שבת אחת הייתי במקום מסויים שהרוב בו היו חילוניים, והיה מניין של מנחה-קבלת שבת-ערבית, ואני פספסתי אותו בעל כורחי. ואז הגעתי לחדר ששימש כמקום התפילה, ותוך כדי דמעות התחלתי לשיר "ידי נפש" (מקווה שכולם מכירים). זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שבה לא התפללתי במניין בערב שבת, וזו הייתה תחושה כל כך מדכאת ועם זה מזככת. זה איפשר לי לכוון ולהפוך את התפילה לתפילה שלעולם לא הייתה יוצאת מפי במניין.

 

[frid0201]

אני מרגיש את ה' ברגעים של התעלות הנשמה

לצערי הרב אני מזה תקופה לא מקפיד על תפילות במניין, אני לא מצליח, בעיקר שחרית מתפלל ביחיד. אבל בשאר מאוד משתדל להיות קרוב. אני קרוב לה' כשאני לומד תורה, כשאני במפגש חברתי קדוש עם אנשים צדיקים שאנחנו יושבים יחד לומדים ומדברים דיבורים בעבדת ה', שרים שירים וניגונים עמוקים. כשאני רוקד ריקודי קדושה אני ממש מתעלה ומרגיש קרוב, כשאני במסגרת העיסוקים שלי הנוספים, משפיע על אנשים אחרים לטובה, מעודד ומשמח, ונותן הכוונה בדרך ה', זה גורם לי להרגיש קרוב, כשאני זוכה לראות את השגחה וחסד ה', כמו שקרה לי אתמול כמשל, אני נזכר שיש מי ששומר עלי ושעוזר ותומך בי ושהוא תמיד איתי. "גם כי אלך ב-- גיי -- צלמוות לא ארע רע כי אתה עימדי" תחשבו על המשמעות העמוקה של זה

 

[ספר ריק]

ואוו, אם שרים את השיר במחשבה

על הגיא כגיי, זה באמת מוסיף נופך מיוחד.

 

[ספר ריק]

קישור למי שלא מכיר את השיר

http://www.youtube.com/watch?v=KnCMEX6qpZw (אפשר להעביר ל-50 שניות)

 

[גנימדס]

חשבתי על זה רבות

כשיצאתי לעבודה ועד עכשיו...והאמת? מעט מאד... פעם ההרגשתי יותר קרוב לה'. היום - התרחקנו מאד. נדיר מאד שאני מרגיש דתי, זה קורה פעם בשבועים (בערך) כשאני הולך לתפלת ערבית של שבת בבית הכנסת לאחר הדלקת נירות, ואז גם מתלוה הרגשת הרוגע והבטחון. ההפך? יותר מידי....