מתי מספרים?

yabubi

New member
מתי מספרים?

שלום לכם, אני עוברת פה מדי פעם, קוראת.. לרוב יוצאת מפה בוכה.. אני אחות שכולה, אחי נהרג בצבא, לפני 6.5 שנים.. רציתי להתייעץ לגבי משהו.. אני רווקה, ובימים האחרונים החלטתי לאזור אומץ ולהרשם לאתרי היכרויות (בנתיים אחד), השאלה: מתי מספרים? פגישה ראשונה? יותר מאוחר? סיפור השכול שלי הוא די מפורסם, וגם מזהים אותי לפעמים, דבר שמאד קשה לי כי אני אדם שמאד מסור לפרטיות שלו. לאנשים זרים אין לי בעיה בכלל להציג את עצמי ולענות על מבול השאלות שבא אחרי זה.. ואני גם מרגישה שזו סוג של הנצחה.. זה שאני מדברת עליו, ועל המשפחה... אבל איכשהו כשזה בדייטים אני תמיד מרגישה חשופה יותר מדי, ומפחדת שהאדם מולי יראה בזה פגם/נכות... אני מרגישה שברגע שאני מספרת על זה, כל חיי נפרשים מול עיניו, כל החסרונות שלי בשניה נחשפים מולו.(הרי הוא צריך להתאהב בי קודם לא?!) מצד שני, אם אני לא מספרת אני מרגישה שאני "מרמה" איפשהו את האדם שמולי, וגם קצת את עצמי- ושואלת את עצמי למה אני מתביישת? הרי זה חלק מהחיים שלנו, וזה אח שלי ואני לא רוצה לרגע לשכוח או להסתיר... רציתי לדעת מה אתם, אנשים שנמצאים איתי בסירה הזו של השכול, מה אתם חושבים? תודה רבה, וסליחה על ההתפרצות... ערב טוב
 

אחשל

New member
אני חושב שאין כללים וחוקים לזה...

זה מאוד תלוי באיך את מרגישה עם האדם שאיתו את משוחחת. אין ספק שמידע כזה משנה בד"כ את ההתייחסות כלפינו. אופי השינוי יכול גם להעיד על טיב הקשר בהמשך - באם זה אדם שמתקשה בהתמודדות עם חוויות קשות? האם הוא יודע לגלות אמפתיה בלי להיות "דביק"? נכון, לרוב פגישה ראשונה היא לא הזמן והמקום לספר את כל ה"צרות" והקשיים. זה בד"כ זמן לרושם ראשוני טוב
, אז אם מרגיש לך יותר נוח - דחי את הסיפור לאחת מהפגישות הבאות.
 

yabubi

New member
הדביקות הזו

זה בדיוק החשש- חוסר הרצון להגיע לשיחה דביקה של רחמים...
 
מתי מספרים?

האם אנו באמת חייבים לפרוס בפני האחר את כל חיינו עד הפרט האחרון? ואם נשכח פרט זה או אחר האם זה הופך אותנו לרמאים? האם אנו באמת חייבים להציג את עצמנו כ"שלום שמי לא חשוב אני אח/ות של...."? האם ברגע אובדן יקירנו איבדנו את זהותנו העצמית ואין לנו זכות קיום בלעדי העובדה שאיבדנו יקיר? במשך כמה שנים כל מי שהכיר אותי "זכה" לדעת על אובדני בערך בין הדקה הראשונה לדקה החמישית לקיום הפגישה. לא משנה אם זה היה פגישה רשמית בין חברים או סתם שיחה מקרית בתור הארוך בבנק. הדבר נבע מצורך עמוק שלי לספר, להוציא, לשתף, לדבר ו...סתם לקבל סימפטיה והבנה. לאחר כמה זמן הבנתי כי בעצם מי שלא חווה גם לא יוכל להבין באמת מה עובר עלינו והיום אני מציג את עצמי כ...עצמי ואם במהלך הזמן וההכרות מעמיקה ועולים שאלות מעמיקות יותר על חיי ושאלות על הורים/אחים/אחיות אז אני מספר כי יש לי 2 אחיות ואחת מהן כבר איננה בין החיים, ואת ההנצחה אני משאיר לליבי - אני לא מצבת זיכרון!
 

yabubi

New member
נגעת בדיוק בנקודה..

לא הצלחתי להגדיר את הבעיה שלי עם הנושא והנה אתה באת ותיארת את זה בצורה הכי מדוייקת שיש.. אני יוצאת עכשיו עם מישהו, ועל אח שלי סיפרתי לו כשהוא שאל "כמה אחים יש לך". (אני עניתי שיש לי אחת שחיה בשכירות בתל אביב ואחד שנמצא בשיכוני הקבע של קרית שאול..) היו כמה דקות מאד לא נעימות מצידי, אבל התגובה שלו היתה נהדרת- לא עשה מזה עניין ולא הפכנו את זה לנושא שיחה- מה שחששתי... (כמו שרוב האנשים עושים כשהם שומעים על משפחת השכול , בשילוב של טקסטים כמו: אוייייייייי, איזה מסכנים!.. וכד') בסופו של יום הרגשתי די טוב עם זה שפרקתי את זה מעלי. אתה צודק, אני לא מצבה חיה, בעיקר כשאני יודעת שאחי לא היה רוצה שאהיה כזו. אני עדיין צריכה לעבוד על התגובה שלי ל"את מוכרת לי מאיפשהו..." הערה שבתוך תוכי אני מקווה שפשוט יום אחד תתאייד ליקום.. (ומצד שני, כמו שאתה אומר- מקווה גם שלא, כי הסימפטיה והאמפטיה, וההשתתפות בכאב של הסובבים אותנו, גם מי שלא חלק מהיומיום שלנו עושה לנו מעט טוב) תודה שבוע טוב
 
../images/Emo13.gif

שמתי לב שגם "גידלת" סוג של הומור ציני/שחור...."שיכוני הקבע של קרית שאול...." שלדעתי מאוד בריא. הרי אומרים שהצחוק יפה לבריאות. אני יכול לספר עלינו עוד בזמן השבעה כבר סיפרנו בקרב המשפחה, לזוועתם של כמה נוכחים, בדיחות על הארוע ו...כנראה זר לא יבין זאת אבל צחוק והומור לדעתי זה אמצעי נוסף להתמודדות עם מצבים קשים. דבר נוסף שרציתי להגיד לך: אנו צריכים להבין כי תגובות כגון: אויי, ואיזה מסכנים וכד.... נובע אך ורק מזה שאין לאנשים מה להגיד ומחפשים בכל דרך להגיד בכל זאת משהו. נסי להזכר לפני הארוע שלך מה היתה תגובתך כששמעת על אובדן, כנראה שתגובתך לא היתה רחוקה מזאת. אישית אני היום מגיב על תגובות כאלה גם באמצעות הומור ציני, "איזה מסכנים" - מי מסכן? אני נראה לך מסכן? או: מסכן? האם השם השני שלך זה רחמים במקרה? לא? אז גם אני לא מסכן! על "מצטער" אני משיב: לא עשית כלום שאתה צריך להצטער עליו, אתה לא אשם ..... או פשוט אומר: אל תחפשו מה להגיד - זה בסדר.....
 

yabubi

New member
הומור שחור...

הקטע של ההומור השחור- רק אחותי ואני צוחקות על זה, ההורים שלי לא מעזים וגם גוערים לנו ולקח לנו די הרבה זמן.. האמת זה התחיל מבדיחה שחורה של אחד החברים של אח שלי סיפר על כל האירוע, ואנחנו התגלגלנו מצחוק.. זה הפך גם לעולם פרטי כזה של אחותי ושלי.. וכמו שאתה אומר- דרך טובה מאד לרכך אנשים שלא יודעים מה להגיד לך.. בדיחה קטנה, אולי הם בשוק אבל הם מבינים מזה שאנחנו "מתמודדים טוב" אם אנחנו צוחקות על כל העניין.. וגם שאחרי כל הטרגדיה אנחנו עדיין בני אדם.. הומור זה סוג של מפלט והגנה... תודה יום טוב :)
 
הורים והומור.....

..."לא מעיזים וגם גוערים".... האם ניסתן לשוחח על כך עם ההורים? מה בדיוק מפריע להם בהומור? האם מבחינתם שימוש בהומור כלפי אנשים חיים זה בסדר או גם על כך הם היו גוערים? האם הם לא מעיזים לעשות דברים נוספים מאז האובדן? הנה מחקר שנערך בנושא ההומור כמנגנון הגנה והתמודדות בשואה שיכול לשמש כבסיס לשיחה כזו עם הורייך
 

yabubi

New member
אני חושבת שיש כמה סיבות..

האמת אני לא מעזה לדבר על זה איתם.. כי אני מבינה מאיפה הם באים הם יודעים שזו דרך ההתמודדות שלנו.. והם מבקשים בעדינות לא לעשות את זה ליידם.. (נו, אבל על שולחן שישי אתה יודע, .. זה מתפלק לפעמים...) בכל אופן, זה גם לא מתאים לכולם. והתפיסה היותר שמרנית רואה בזה אפילו קצת זלזול בכבוד המת- וכך ההורים שלי מרגישים אני מכבדת את הורי... מעריצה אותם. את הכוח שלהם הם מקבלים ממקומות אחרים אני יודעת שאם אח שלי היה בחיים הוא גם כן היה מתמודד עם הדברים בצחוק. וזה נותן לי יותר בטחון לצחוק... יום נעים
 
למעלה