מתי ההורים עוזרים?

[m i t a l y]

מתי ההורים עוזרים?

אתמול בבוקר, יום שישי, אחרי הסק"ס השבועי (סידורים, קניות, ספונג'ה, למי שלא יודע...), יצאנו אני והבעלול לשתות קפה באחד מבתי הקפה האהובים עלינו באזור מגורינו. היתה שם משפחה מופלאה אחת: סבא וסבתא, אמא ואבא ונכדה... הם עשו תורנויות - פעם הסבתא הסתובבה עם נכדתה כדי לאפשר לאם ולאביה לאכול, ואח"כ הם התחלפו... חשבתי לעצמי, איזו משפחה נחמדה וכמה אמא שלי לפעמים חסרה לי ברגעים כאלה. היא אישה תוססת, פעילה ועובדת ובד"כ, למעט פעם אחת בשבוע שהיא באה להיות עם נכדותיה אחה"צ, אני לא מקבלת ממנה עזרה... למראה המשפחה ההיא בבית הקפה, עלתה בי הקנאה והיופי למראה הסיטואציה ושיתוף הפעולה הכלל-משפחתית... נשארתי עם חיוך על השפתיים...

השאלה שלי היא: מתי ההורים עוזרים לכם? האם זה על תקן שבועי קבוע כמו אצלי? או שזה באופן ספונטני כש"מתחשק" או עולה הצורך?

 

[אדרת2]

אמא שלי עוזרת בלשלם לא בעזרה אחרת

וזה מטריף אותי. מעולם לא אמרה לי, יאללה שבי אני ארוץ אחרי הילדים שלך...

 

[49צהוב]

כנראה אנחנו בפאזה אחרת

אצלנו- כבר אנחנו עוזרים להורים שלנו ועל זה נאמר...חכי חכי.... אבל כשבכורי היה קטן והורי היו בשנות השישים של חייהם0 הם עזרו המון- ביביסיטר-וסתם לקחו אותו אחרי הצהרים כדי שנוכל לעשות כרצוננו- ואפילו אפשרו לנו לנסוע לחופשה של שבוע מעבר לים... ב"סיבוב" השני, הם כבר היו בשנות השבעים..ונאדה- אולי ביביסיטר בלילה כשהילד ישן.. נ.ב.- שימו לב טוב דיברתי על ההורים שלי חמותי וחמי בחיים אבל בחיים לא עזרו... אבל אולי זה לפורום אחר

 

[עצבאוני]

"חמותי וחמי"

צמד מילים שמסוגל להבעיר את מדורת ל"ג בעומר, בלי קופסת גפרורים.

 

[alona 9]

../images/Emo6.gif עד כדי כך?

 

[m i t a l y]

../images/Emo6.gif אחלה הומור... ../images/Emo6.gif

 

[m i t a l y]

למה לפורום אחר?

אתה מוזמן לספר עליהם גם כאן...

וכן, אני יודעת שיבוא עוד יומי ואצטרך אני לעזור לאמי... זה מה שנקרא "שינוי באיזון המשפחתי"..

 

[באדי תות]

עזרה של הורים

האמת שכשהילדים היו קטנים ההורים שלי עזרו לי המון (למרות שאנחנו גרים רחוק אחד מהשני) היום, אמא שלי אלמנה, עובדת משרה מלאה הילדים גדלו וצריך פחות עזרה אז היום העזרה היא יותר כספית ופחות בייביסיטר באדי

 

[alona 9]

כשעלה הצורך

הם תמיד היו שם,כשיצאתי לעבוד אימי עזבה את מקום עבודתה כדי לטפל בילדי כשנקלענו לקשיים כספיים גם אז..כשהחבילה התפרקה הם עמדו מאחורי,מעולם לא הפסיקו לתמוך גם כשלא בקשתי.וכל זאת לפני המון שנים (ילדי בני 29 ו-22)היום,אימי אלמנה שמתנדבת בביטוח ליאומי,ויצו,נעמת ועוד...אני יודעת שאם יהייה צורך היא תמיד תהייה שם עבורינו...

 

[עצבאוני]

נהדר !! אמא נהדרת !!

ואיך היתה ההרגשה שלך ושל אמא שלך, כשהיא עזבה עבודה על מנת לטפל בילדים שלך? אין בזה תחושה של ויתור? החמצה של משהו?

 

[alona 9]

תודה...ואני

הייתי כמובן ברקיע השביעי,מאחר ואימי טיפלה כל חייה בילדים לא חושבת שהיתה לה תחושה של החמצה..והאמת? לא חשבתי על זה אז,אבל אני יודעת שהיום היה לי קשה לוותר על מקום עבודתי כדי לטפל בנכדי,אך אי אפשר לדעת שיגיעו קודם לא?

.

 

[עצבאוני]

ואולי, אולי גם אצל המשפחה "המתחלפת"

זה רק ענין של פעם בשבוע? כתבת, שאמא שלך היא אישה תוססת, פעילה ועובדת וזו בדיוק הנקודה. להיות סבתא לא בהכרח אומר שצריך להפסיק את הפעילויות שמתאים לנו עדיין להמשיך ולבצע, רק על מנת שנוכל לשחרר את הילדים שלנו (מהילדים שלהם), אבל, וזה אבל גדול, שלא לכולם זה ברור. אני, באופן אישי, לא מאמינה בעזרה על "תקן", או "על בסיס", או על פי ימות השבוע, אני מאמינה בצרכים, ב"חשקים", ובאווירה הבריאה שקיימת (או לא) בין הורים וילדים. בוקר טוב ומימונה עליזה לכם.

 

[m i t a l y]

בהחלט... ../images/Emo39.gif

אמי עובדת, לומדת ופעילה מאוד בזמנה הפנוי. לא התכוונתי לרמוז שהיא צריכה לעזוב את עיסוקיה לטובתי. אני חושבת שסה"כ בריא וטוב לה מה שהיא ואיך שהיא היום, אלא שכאן הראש והתובנה מדבר/ת. מצד שני, ה-

אומר: "הלוואי והיא היתה איתי יותר ועם הבנות", לא כי היא תשחרר אותי מהן, אלא שנוכל להיות יותר יחד...

 

[תפוזינה הגדולה]

עוזרים עוזרים אבל ..עם הרבה אבל

על ההורים של בעלי אני לא רוצה בכלל לדבר אז זו הפעם הראשונה והאחרונה שאזכיר אותם כאן.כי אף פעם לא קיבלנו מהם עזרה לא כספית ולא בשום תמיכה אחרת כמו ביביסטר. ההורים שלי עוזרים המון אבל בגלל זה מרשים לעצמם להעיר יותר מידי הערות להתערב וגם להזכיר לנו, מצפונית כמה הם עוזרים במיוחד שמדובר בכסף וזה מאוד מאוד מעליב.לצערי אני מאוד זקוקה לעזרה שלהם שלפעמים אני מחליטה שאני חייבת להבליג גם אם ממש לא בא לי.

 

[שלפשטונדה]

אני חוששת שאני חורגת מהנורמלי

אבל הוריו של בעלי, שיחיו, הם אנשים יקרים, חמים, נדירים, אצילים ונפלאים, שכה יכה בי הברק. הם אמנם בשנות ה-60 לחייהם, אבל עדיין כל שישי, כל שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע, מוצאים זמן להרים טלפון, להגיע, לשחק, לדבר ולקרוא לנכדים (ויש להם חמישה, ועוד אחד בדרך). וגם כשאנחנו נפגשים, אם זה אצלם או אצלנו, תמיד הם מתחלקים מול הנכדים - מי קורא סיפור, מי מרגיע את התינוק, מי לוקח אותם לסיבוב הסבר על עצי ישראל... לצערי, הצד הפיננסי המרוחק הוא דווקא אמי. היא אלמנה כבר הרבה שנים, עשירה כקורח, וכמו שאנו גדלנו עם מטפלות (ואין לי שמץ טענה לכיוון הזה), הכסף הוא שמדבר. לצערי, היא היתה רוצה אולי יותר, אבל אין לה את זה, את יכולת נתינת החום והאהבה. נדיבות זה שם המשחק, ובצד הזה אין טענות. אין מה לעשות, פולניות לא אוהבות ילדים...

 

[אדרת2]

אמי פולניה פולניה עוזרת בקטע הכספי

וגם עם שאר הילדים שלה ונכדיה, אין לה צורך לפגוש אותם. אין לאמי שום צורך שלה פנימי להרים טלפון ולשאול : נו מה התחפשת בפורים? או אולי נלך לים ביחד? אין לה את הדברים הללו. מה שכן היא מידי פעם עוזרת בקניות, תשלוןמי שיניים יקרים, קניות בגדים, נסיעות לחול וכו'... אז נכון זה עוזר לנו מאודדדדדדדדדד, אבל.... הקטע הרגשי חסר לה, לדעתי זו לקות רגשית מסויימת כמו שיש לקות ראיה או לקויי למידה כך היא לקוייה מבחינה רגשית.

 

[m i t a l y]

אוי, זה עצוב לשמוע...../images/Emo10.gif

אז מתי ואיך היא מתראה עם נכדיה?

 

[m i t a l y]

כל הכבוד לחמך וחמותך, ואולם,

אפשר שאלה? אולי אם תאפשרי לאמך להיות קצת עם נכדיה, אולי בכל זאת תתפלאי ותראי אחווה ואהבה ביניהם? רגשות כאלה, אני חושבת, מתפתחים עם הקרבה ההדדית הפיזית, את לא חושבת? מה דעתך יקירה?

 

[שלפשטונדה]

חיפשתי בהודעה המקורית שלי

רמז לכך שאני לא מאפשרת לאמי קירבה עם נכדיה....ואיין...לא מצאתי. כנראה לא הובנתי כראוי. הקרבה הפיזית שבכלל קיימת קורית בזכותנו. אנחנו אלה שמגיעים אליה לפחות פעם בשבוע כדי שתוכל לראות את נכדיה, אנחנו אלה שיוזמים, ולא שאין קרבה, אבל היא מאוד שונה הן בטיבה והן באיכותה, לא בגלל חוסר הזדמנויות, אלא בגלל מבנה אישיות. היא קרובה לנכדיה, לדעתה, אבל לא כמו שסבתא באמת צריכה להיות. זה הכל..

 

[m i t a l y]

אני מצטערת... ../images/Emo52.gif

שולחת

...