תשובה
לבריטים היתה נושאת מטוסים "מוקדמת" שהשתתפה בלחימה בים התיכון במלחמת העולם הראשונה, אך לא היה לה סיפון נחיתה, כך שמטוסי הים שלה יכלו לנחות ליה ולהיות מועמסים חזרה לספינה ומטוסים רגילים יכלו רק להמריא אבל נחות במקום אחר. נושאת המטוסים הבריטית ארגוס היא נושאת המטוסים האמיתית הראשונה, בעלת סיפון הנחיתה השטוח המוכר מאז שמאפשר המראה ונחיתה יבשה של מטוסים. היא הוכנסה לשירות מבצעי בצי הבריטי בסוף 1918, ממש בסוף מלחמת העולם הראשונה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ציי המעצמות הימיות הגדולות התקדמו במהירות מתוך הבנת חשיבות הנושא, והקימו שייטות של נושאות מטוסים. בארה"ב הושקה נושאת המטוסים הראשונה ב-1922 והוכרזה מבצעית אחרי ניסויים ממושכים ב-1924. ביפן, יממוטו, שכבר היה אז אדמירל, היה מראשי הדוחפים לבניית נושאות מטוסים ולפיתוח מטוסי איכות בשבילן (הזירו למשל) שלא ייפלו ממטוסי היבשה, ולפיתוח טורפדו אוירי משוכלל וכו'. בשנת 1933 יממוטו מונה למפקד שייטת נושאות מטוסים. ב-1940 הצי הבריטי הדגים היטב את יכולתה של נושאת המטוסים לכל מי שעוד היו לו ספקות בענין, והיו כאלו, כאשר מטוסים מנושאת מטוסים בריטית יחידה תקפו והטביעו מספר ספינות מלחמה כבדות איטלקיות בבסיסן, פגעו קשה בנוספות, וגרמו לשארית השייטת הדרומית של הצי האיטלקי לברוח צפונה. ההתקפה היתה המודל שלפיו יממוטו תיכנן את ההתקפה על פרל הרבור בסוף 1941 שהיתה הרבה יותר גדולה. נושאות המטוסים מילאו כידוע תפקיד מהותי בלוחמה בים ומהים במלחמת העולם השניה, והן עדיין ממלאות את התפקיד הזה כיום. כיום, לפי ויקיפדיה, יש נושאות מטוסים לעשר מדינות: ארה"ב בריטניה, צרפת, הודו, רוסיה, ספרד, ברזיל, איטליה, תאילנד, סין, כאשר נושאת המטוסים הסינית שנרכשה מרוסיה אינה מבצעית אלא משמשת ללימוד התחום (לדעתי ההתקדמות שלהם בשנים האחרונות בהצטיידות במטוסי קרב מתקדמים ארוכי טווח הפכה את נושאת המטוסים מיותרת בשביל הסינים). ואני לא חושב שנושאת המטוסים הרוסית מפליגה, לרוסיה אין יותר כסף או צורך בזה. ליפן כבר אין יותר נושאות מטוסים. לצרכים ההגנתיים שלה, מספיקים בהחלט מטוסי הקרב ארוכי הטווח המתקדמים שלה (אפ-15) ומטוסי הסיור הימי ארוכי הטווח. מה שמביא אותי לנקודה של השימוש העיקרי בנושאת המטוסים כאמצעי ל"הטלת" כח לטווחים ארוכים במיוחד, הרחק מעבר לטווח הכיסוי של מטוסים שממריאים ונוחתים ביבשה. מבין עשר המדינות האלו, רק שתיים הפעילו את נושאות המטוסים שלהן כאמצעי להפעלת כח גלובלית: ארה"ב (שעושה זאת באופן קבוע בכל האוקינוסים ובים התיכון), ובריטניה (כשנאלצה לעשות זאת במלחמת פוקלנד). ארה"ב היא היחידה מבין המדינות הנ"ל שהפעילה ומפעילה נושאות מטוסים ככח צבאי בעל נוכחות גלובלית, כחלק מקיום אינטרסים בטחוניים גלובליים, בדיוק כמו "דיפלומטיית ספינות התותחים" של בריטניה במאה ה-19 ולפניה. זה מאפשר לארה"ב יכולת מתמדת להביא ולהפעיל כח צבאי חזק כמעט בכל מקום בעולם במקרה הצורך בלי תלות בנכונותן של בעלות ברית מקומיות לספק בסיסים בשטחן, משום שכמעט כל מקום בעולם אינו רחוק מאד מהים, שבו, אי שם מעבר לאופק, תמיד עשויה להופיע נושאת מטוסים אמריקנית, וארה"ב עשתה ועושה שימוש ביכולת הצבאית הזאת, בעזרת צי של נושאות מטוסים שפרוסות בכל האוקינוסים. המשחתת הומצאה בערך בתחילת המאה העשרים, בתחילה כספינת מלחמה לא גדולה כתפקידה לירט ולהשמיד את ספינות הטורפדו, הקטנות ממנה, שהטורפדות רבי העוצמה שלהן היוו איום מסוכן על ספינות המלחמה הגדולות ביותר. במלחמת העולם השניה המשחתות קיבלו תפקיד נוסף חשוב מאד שהפך לתפקידן העיקרי בציים הגדולים, ספינת ליווי שתפקידה להילחם נגד מטוסים וצוללות שמסכנים את הכח הימי שהמשחתות מלוות, בין אם זה כח של ספינות תובלה או ספינות מלחמה כבדות או נושאות מטוסים.
