מתי אומרים די?

פיפי99

New member
כשממש נמאס, ורצוי קצת לפני.

אני עברתי לתרומה בעיקר בגלל הגיל. היית בת 42.5, והגעתי למסקנה שאם זה לא קרה עדיין, זה כנראה לא יקרה.
היו לי בתרמיל שבע שאיבות, ושש החזרות. והרבה הזרעות לפני כן.

הטיפולים הפכו להיות מעמסה מאוד כבד, והחלטתי שהסיכוי הקלוש לא מצדיק את המחיר הגבוה.

מה שגיליתי, לצערי, שגם תרומת ביצית זה לא תהליך קל.
ולכן, צריך לשמור כוחות גם לשלב הזה.
 

פיפי99

New member
אז ככה

מבחינה פיזית, אני חשבתי - אין הורמונים, אין שאיבה, קלי קלות!
אבל מסתבר שמעקבים למציאת ביוץ זה דבר מתיש, ואחרי כן החזרה זו החזרה, וחצי חודש של תמיכה פרוגסטרונית - גם לא פיקניק.
ובעצם, זו עדיין עבודה קשה.

אבל הקושי הנפשי הוא אותו דבר אם לא יותר.
ההתעסקות, החישובים, הציפיה לעליה ראויה של הרירית, התקווה, האכזבה מכישלון, תחושת האשמה.
ובעיקר, כל עוד עשיתי שאיבות מביציותיי שלי, היתה לי תכנית ב, "אם זה לא יעבוד, נעבור לתרומה"
ועכשיו - אין תכנית ב. או שזה עובד, או שכלום.
מפחיד.

אז אני לא אומרת את זה כדי לדכא, אלא כדי להגיד שזה לא פתרון קסמים, וגם התהליך הזה מצריך כוחות, וצריך להביא את זה בחשבון ולא להגיע אליו מותשים לחלוטין.
 
הבנתי אותך

אני כבר מרגישה שהכוחות שלי הולכים ואוזלים.. מרגישה כמו שאריות של עצמי.
הדילמות קשות.. בעיקר מבחינה כלכלית ולכן אגיע להחלטה סופית אחרי התייעצות נוספת עם הרופא.

תודה על העזרה!!
 

פיפי99

New member
שיהיה הרבה בהצלחה

תמיד אחרי שנגמרים הכוחות מוצאים עוד קצת.......
 
פיפי99 אני כל כך מזדהה עם מה שרשמת,

מרגישה בדיוק כך, חשבתי שתרומת ביצית זה הדבר הכי קל והכי מהיר ופתאום מגלה שזה בכלל לא קל וממש לא מהיר,
פתאום צצות בעיות אחרות שלא חשבת עליהן לפני כן, והפחד הכי גדול זה שאין תכנית B, אם זה לא מצליח אז .....
 

עוגי555

New member
גם אני מאוד מזדהה

בעיקר עם חוסר תכנית ב'. המחשבות שעולות לי בעניין הזה הן מעבר לכוחי. לא מסוגלת להתמודד איתן. אז אני פונה למקום אחר.
 
למעלה