מתיקות החלום
מטה את ראשך מעט לאחור, מניחה למים החמים לשטוף את גופך, לזכך את טרדות היום, את המתח, את הסבל שבאי הודאות, כמו מבקשת להתחדש, להיוולד מחדש. חמים המים, על הגבול הדק שבין כאב לעונג, אותו גבול שהתמכרנו אליו יחדיו בעונג שמילים לא יוכלו לתאר, מכסים את גופך וניגרים ממנו מטה, מותירים סימני אדמומיות על צחור עורך, על גופך שאין מי בעולם שרוצה לחוש אותו יותר ממני. בתנועה שטבעית ממנה אין את מטה ראשך קדימה, מאפשרת לאותן טיפות סוררות שניקוו בשיערך לזלוג מטה, והנה את מתעטפת לך במגבת הרכה והריחנית שאת כה אוהבת, מעיפה מבט חטוף במראה, מצליחה בקושי להסתיר את חיוך שביעות הרצון. או כן, הוא יאהב את מה שהוא יראה, את חושבת לעצמך, ואותו ניצוץ ממזרי נדלק שוב בעינייך, אותו ניצוץ השמור למקרים מיוחדים... מייבשת את שיערך, שוקעת מיד בפנטזיות מתוקות, מהרהרת מה הוא עושה כרגע – יושב לו במשרד? שקוע בפגישה? כותב לי? אוספת את שיערך ב"קוקו", נזכרת בחיוך רחב כמה צחקת כשהתוודיתי ואמרתי לך שיש לי חולשה ל"קוקואים"... פותחת את מגירת הלבנים, בוחרת את החוטיני השחור, את הרי יודעת כל כך טוב מה עושה לי את זה, כשרונך לפרוט על מיתרי אינו יודע שובע, ואני מוכן להודות שפעמים רבות לא ברור לי מי הוא הנהנה יותר מהכשרון, המיתרים הנפרטים או יד האמן השולטת בהם בוירטואוזיות מופלאה. עוטה על עצמך שמלה קיצית, יודעת בדיוק מה יאמרו עיני כשאראה אותך בשמלה, כיצד אבחן בתאווה ילדותית כמעט את חלקות כתפייך, את המפגש המלבב שבין צווארך לשכמותייך, את נהנית לדמיין מאתהב בך כל פעם מחדש. את המבט המצועף שיקרינו עיני למראה החיוך שלך, למגע ידך על חזי... כמה, כמה את רוצה, אהובתי, להתעורר לצידי בבוקר, כל בוקר... להישעו עלי כששנינו צופים בסרט ששמו לא חשוב כלל, ללגום יחד מאותו יין משובח ששנינו אוהבים, לראות את ידי הבוטחת מציתה לך סיגריה של אחרי, של לפני... אהובה שלי, פורמלית - את אולי של אחר, אני של אחרת, אבל שנינו יודעים שאנחנו זה של זו, זו של זה, במידה שאליה שום פורמליות לא תגיע לעולם...
מטה את ראשך מעט לאחור, מניחה למים החמים לשטוף את גופך, לזכך את טרדות היום, את המתח, את הסבל שבאי הודאות, כמו מבקשת להתחדש, להיוולד מחדש. חמים המים, על הגבול הדק שבין כאב לעונג, אותו גבול שהתמכרנו אליו יחדיו בעונג שמילים לא יוכלו לתאר, מכסים את גופך וניגרים ממנו מטה, מותירים סימני אדמומיות על צחור עורך, על גופך שאין מי בעולם שרוצה לחוש אותו יותר ממני. בתנועה שטבעית ממנה אין את מטה ראשך קדימה, מאפשרת לאותן טיפות סוררות שניקוו בשיערך לזלוג מטה, והנה את מתעטפת לך במגבת הרכה והריחנית שאת כה אוהבת, מעיפה מבט חטוף במראה, מצליחה בקושי להסתיר את חיוך שביעות הרצון. או כן, הוא יאהב את מה שהוא יראה, את חושבת לעצמך, ואותו ניצוץ ממזרי נדלק שוב בעינייך, אותו ניצוץ השמור למקרים מיוחדים... מייבשת את שיערך, שוקעת מיד בפנטזיות מתוקות, מהרהרת מה הוא עושה כרגע – יושב לו במשרד? שקוע בפגישה? כותב לי? אוספת את שיערך ב"קוקו", נזכרת בחיוך רחב כמה צחקת כשהתוודיתי ואמרתי לך שיש לי חולשה ל"קוקואים"... פותחת את מגירת הלבנים, בוחרת את החוטיני השחור, את הרי יודעת כל כך טוב מה עושה לי את זה, כשרונך לפרוט על מיתרי אינו יודע שובע, ואני מוכן להודות שפעמים רבות לא ברור לי מי הוא הנהנה יותר מהכשרון, המיתרים הנפרטים או יד האמן השולטת בהם בוירטואוזיות מופלאה. עוטה על עצמך שמלה קיצית, יודעת בדיוק מה יאמרו עיני כשאראה אותך בשמלה, כיצד אבחן בתאווה ילדותית כמעט את חלקות כתפייך, את המפגש המלבב שבין צווארך לשכמותייך, את נהנית לדמיין מאתהב בך כל פעם מחדש. את המבט המצועף שיקרינו עיני למראה החיוך שלך, למגע ידך על חזי... כמה, כמה את רוצה, אהובתי, להתעורר לצידי בבוקר, כל בוקר... להישעו עלי כששנינו צופים בסרט ששמו לא חשוב כלל, ללגום יחד מאותו יין משובח ששנינו אוהבים, לראות את ידי הבוטחת מציתה לך סיגריה של אחרי, של לפני... אהובה שלי, פורמלית - את אולי של אחר, אני של אחרת, אבל שנינו יודעים שאנחנו זה של זו, זו של זה, במידה שאליה שום פורמליות לא תגיע לעולם...
