מתחת לטלית של אבא ביום הכיפורים
קטמון הישנה, ירושלים של פעם, הבית שלנו בית נטוש של איזה שייך ערבי, תקרה ענקית, רצפה עם מרצפות ארמניות, המרפסת עגולה, מסביב לכל הבית, בגינה עצי פרי, וסמוך לבית בית הכנסת הקטן, נטוי משהו, גג רעפים אדומים, בשביל לבית הכנסת נטועים עצי רימון ריחניים, ושיחים של סיגליות, אם אעצום עיניים אצליח להריח את הריח המיוחד של תחילת הסתיו של אז, וערב יום הכיפורים. בבית היתה תחושה של חרדה, ערב יום הכיפורים , אנחנו הילדים היינו יותר שקטים, לא השתוללנו כרגיל במסדרונות, ולא רדפנו אחרי חתולים בגינה, בשעות הצהריים המוקדמות, היינו אוכלים קובבס טריים מהמחבט עם סלט ירקות, ולקראת שעה 2 שמענו את רעש הפתילה הענקית ועליה הפיילה עם המון מים לרחצה, המתרקנו אפילו יותר מיום שישי (אז התרחצנו רק פעמיים בשבוע גוף מלא כולל ראש - יום שני ויום שישי, ואף פעם לא היו לנו כינים). אבא שלי היה מגיע בשעה מאוד מוקדמת שלא כהרגלו על האופנוע שלו (BSA ענק) מבית החולים בעין כרם, ואחרי שכולנו היינו נקיים לבושים לבן חגיגי, עם נעלי בד (אז לא היו נעלי התעמלות כמו עכשיו), אכלנו את הארוחה שלפני הצום, לא שצמנו, אבל אכלנו כאילו אין מחר. ואז בית הכנסת, בשעת התפילה הייתי מתגנבת לאיזור הגברים, ואבא שלי היה מחביא אותי מתחת לטלית (כאילו שלא ראו אותי), ומתחת לטלית היה ריח מיוחד, ריח סבון הרחצה, הריח של סבון הכביסה שכובסה הטלית, ספר התפילות הישן עם כריכת העור של אבא שלי, ובפנים עלה הדפנה היבש והישן שעדיין הריח ישנו, ושם הייתי הכי בטוחה בעולם, מכל המפלצות, מכל הדברים המפחידים שהיו בחוץ, מהזאב של כיפה אדומה, ואת אבא שלי רוכן ונותן לי נשיקה על הראש, אם אני עוצמת עיניים אני עדיין יכולה לחוש את התחושה ההיא. אני מתחת לטלית של אבא שלי ז"ל. תחושות כאלו ומראות כאלו זוכרים כל החיים. ושתהיה חתימה טובה לכולם ולאלו שצמים וצמות - צום קל.
קטמון הישנה, ירושלים של פעם, הבית שלנו בית נטוש של איזה שייך ערבי, תקרה ענקית, רצפה עם מרצפות ארמניות, המרפסת עגולה, מסביב לכל הבית, בגינה עצי פרי, וסמוך לבית בית הכנסת הקטן, נטוי משהו, גג רעפים אדומים, בשביל לבית הכנסת נטועים עצי רימון ריחניים, ושיחים של סיגליות, אם אעצום עיניים אצליח להריח את הריח המיוחד של תחילת הסתיו של אז, וערב יום הכיפורים. בבית היתה תחושה של חרדה, ערב יום הכיפורים , אנחנו הילדים היינו יותר שקטים, לא השתוללנו כרגיל במסדרונות, ולא רדפנו אחרי חתולים בגינה, בשעות הצהריים המוקדמות, היינו אוכלים קובבס טריים מהמחבט עם סלט ירקות, ולקראת שעה 2 שמענו את רעש הפתילה הענקית ועליה הפיילה עם המון מים לרחצה, המתרקנו אפילו יותר מיום שישי (אז התרחצנו רק פעמיים בשבוע גוף מלא כולל ראש - יום שני ויום שישי, ואף פעם לא היו לנו כינים). אבא שלי היה מגיע בשעה מאוד מוקדמת שלא כהרגלו על האופנוע שלו (BSA ענק) מבית החולים בעין כרם, ואחרי שכולנו היינו נקיים לבושים לבן חגיגי, עם נעלי בד (אז לא היו נעלי התעמלות כמו עכשיו), אכלנו את הארוחה שלפני הצום, לא שצמנו, אבל אכלנו כאילו אין מחר. ואז בית הכנסת, בשעת התפילה הייתי מתגנבת לאיזור הגברים, ואבא שלי היה מחביא אותי מתחת לטלית (כאילו שלא ראו אותי), ומתחת לטלית היה ריח מיוחד, ריח סבון הרחצה, הריח של סבון הכביסה שכובסה הטלית, ספר התפילות הישן עם כריכת העור של אבא שלי, ובפנים עלה הדפנה היבש והישן שעדיין הריח ישנו, ושם הייתי הכי בטוחה בעולם, מכל המפלצות, מכל הדברים המפחידים שהיו בחוץ, מהזאב של כיפה אדומה, ואת אבא שלי רוכן ונותן לי נשיקה על הראש, אם אני עוצמת עיניים אני עדיין יכולה לחוש את התחושה ההיא. אני מתחת לטלית של אבא שלי ז"ל. תחושות כאלו ומראות כאלו זוכרים כל החיים. ושתהיה חתימה טובה לכולם ולאלו שצמים וצמות - צום קל.