בחזרה לאבדון
היום הצלחתי להניח ידי על כמה ספרים שאין לי בבית, ועכשיו אפשר לומר בביטחון גדול מעט יותר: מקובל לראות ב"אבדון" צורה ממשקל קְטָלוֹן (כמו "פְּרָזוֹן") שיש בה פתח ודגש כנגד קמץ (או הכפלה כנגד הארכה, או הברה סגורה בהכפלה כנגד הרבה פתוחה - תבחרו מה שתרצו), בדומה לשמות הנוטים על דרך הדגושים: שפָן-שפַנִּים, ברזֶל-ברזִלִּים, אלמֹג-אלמֻגִּים וכד', שבצורות הנטייה שלהם יש דגש תנייני. חכמים שלחו אותי לספר "המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים" של בן-ציון גרוס (ירושלים תשנ"ד), ושם הוא מציין בין השאר שגם בתעתיק המקרא ליוונית יש הכפלה, כלומר זוהי הגייה קדומה (עמ' 8) ומפנה לכמה מגדולי הבלשנים השמיים הגרמנים: בארט, ברוקלמן ובגרשטרסר (עמ' 23, הערה 48). הלכתי גם אצל החברים האלה. איש מהם אינו מרחיב יותר מדי על הצורה, אבל כולם מסכימים שהדגש תנייני ומשווים לשמות שעל דרך הדגושים, אלה שהזכרתי למעלה. סבבה?