יקרה, עד היום אני לא מבינה!../images/Emo70.gif
אולי אם אשתף אותך בדברים "קטנים" זה יתן זוית ראיה נוספת, אולי זוית שתביני שכל מה שאת מרגישה, חושבת, רוצה לעשות, זה לגיטימי. חישבי על עצמך וההתמודדות שלך בכדי שתוכלי להמשיך. חלילה לא להרע לאחרים או להכאיב להם אבל, בסופו של דבר זה את עם עצמך ועם הרגשות שלך וחשוב שתשמרי עליך. וזה בסדר להתגעגע, זה אומר שהיתה אישה שהשאירה בך חותם, השאירה בך זיכרון וזה, הרבה יותר מאשר הרבה אחרים חווים. אמא היתה מדברת איתי המון פעמים ביום!לפעמים אפילו זה הכעיס, נדנד. ויום אחד אחרי איזה שמונה חודשים מאז שאמא נפטרה, פתאום הרמתי את הטלפון וחייגתי ואבא ענה. היה לי מוזר אבל שאלתי לשלומו וניתקנו. הרי אמא לא נתנה לאף אחד להרים את הטלפון, מה זה הוא ענה. אחרי יומיים +- הייתי עם אבא בלסדר משהו ופתאום אמרתי לו : " את זה חייבים לספר לאמא" ולקחתי את הטלפון הסלולרי... דמעות לא היו לי פרט לרגע שאמא נפטרה בידי והייתי צריכה להתקשר ולהודיע שיבואו חזרה... הדמעות היו רגעיות ומאז, כלום! אני מניחה שגם זה בסדר.. אני לא מבינה מה הכוונה לזה שאמא שלי איננה.. מה היא ב- איבוד? איפה שהכדור הכתום נמצא ולא רואים אותו יותר? מפריע לי שלא מדברים, לא אומרים וגם באזכרה יש סוג של דום שתיקה. אצלי הקושי התחיל רק השנה, כאילו השנה שחלפה - חלפתי לצידה. אניעוד בשלב שלחפש אותה. לא ברור לי בדיוק איפה היא. וגם האבן הגדולה ששמו על המקום שאמרו שזה הגופה שלה.. אי אפשר להרים. מי אמר שמה שיש שם זה הגוף שלה? רואה דנה יקרה, אני באמת שלא מבינה ומבולבלת. וזה בסדר אני מניחה. נראה לי שאין חוקים לענין הזה... חיבוק חזק לכוח ולדרך שבפניך. יולי
