מתוק-חמוץ, אולי אפילו מתוק-מר
יש לנו חברה ותיקה, עוד מתקופת הלימודים. חברה שהוכיחה את עצמה לא פעם, גם במצבים לא קלים. לימים היא נקלעה לתקופת משבר. באותה תקופה נחלצנו לעזרתה. היא ובנה שצעיר מהבת שלנו בשנתיים בילו בביתנו סופי שבוע רבים מאד (סופי השבוע היו הכי קשים, כשאין המחויבויות של היומיום). הילד קיבל הרבה מאד תשומת לב נחוצה, הבת שלנו שהיתה עדיין קטנטונת היתה רגישה מספיק לדעת מתי לפנות עבורו את השטח, ובהמשך מתי לפרוש עליו חסות של אחות גדולה.
אחר כמה שנים חברתנו ובנה עברו אל מעבר לים, שם הבן גדל ולמד. ביקרנו שם, כשהגיעה לארץ הגיעה אלינו. החברות שרדה.
כשהבן היה מבקר בארץ הוא היה תמיד מבקר גם אצלנו, שוהה יום-יומיים, משוחח שיחות נפש עם הבת שלנו.
כעת הוא חי בארץ, כשאמא שלו עדיין מעבר לים ומבקרת (גם אותנו) לפחות פעם בשנה.
הוא מתחתן בשבוע הבא. עד כאן המתוק.
את החתונה מממנת האמא, חברתנו, אך הבן קובע את כל הפרטים בעצמו, לא מתיעץ איתה ולא מאפשר לה להשתתף בהחלטות. איתנו הוא דווקא דיבר וקיבל כמה רעיונות, ואף עלעל איתנו ועם הבת שלנו באלבומים הישנים ומצא תמונות מילדותו המוקדמת (שכאמור בילה חלק משמעותי ממנה איתנו), עבור המצגת שיקרינו בחתונה.
ברור שקיבלנו הזמנה לחתונה. מה שפחות ברור זה שהבת שלנו לא הוזמנה. זה המר.
אנחנו נלך, הוא חשוב לנו ואמא שלו יקרה ללבנו. אין לי ספק שכשאמא שלו תראה שהבת שלנו לא שם זה יכאב לה. גם לה יש קשר טוב עם בתנו. כנראה שהוא פשוט לא חשב עד הסוף, אבל עדיין מאד לא נוח לי עם זה שהיא לא הוזמנה. נהיה שם, והשמחה שלנו לא תהיה שלמה...
יש לנו חברה ותיקה, עוד מתקופת הלימודים. חברה שהוכיחה את עצמה לא פעם, גם במצבים לא קלים. לימים היא נקלעה לתקופת משבר. באותה תקופה נחלצנו לעזרתה. היא ובנה שצעיר מהבת שלנו בשנתיים בילו בביתנו סופי שבוע רבים מאד (סופי השבוע היו הכי קשים, כשאין המחויבויות של היומיום). הילד קיבל הרבה מאד תשומת לב נחוצה, הבת שלנו שהיתה עדיין קטנטונת היתה רגישה מספיק לדעת מתי לפנות עבורו את השטח, ובהמשך מתי לפרוש עליו חסות של אחות גדולה.
אחר כמה שנים חברתנו ובנה עברו אל מעבר לים, שם הבן גדל ולמד. ביקרנו שם, כשהגיעה לארץ הגיעה אלינו. החברות שרדה.
כשהבן היה מבקר בארץ הוא היה תמיד מבקר גם אצלנו, שוהה יום-יומיים, משוחח שיחות נפש עם הבת שלנו.
כעת הוא חי בארץ, כשאמא שלו עדיין מעבר לים ומבקרת (גם אותנו) לפחות פעם בשנה.
הוא מתחתן בשבוע הבא. עד כאן המתוק.
את החתונה מממנת האמא, חברתנו, אך הבן קובע את כל הפרטים בעצמו, לא מתיעץ איתה ולא מאפשר לה להשתתף בהחלטות. איתנו הוא דווקא דיבר וקיבל כמה רעיונות, ואף עלעל איתנו ועם הבת שלנו באלבומים הישנים ומצא תמונות מילדותו המוקדמת (שכאמור בילה חלק משמעותי ממנה איתנו), עבור המצגת שיקרינו בחתונה.
ברור שקיבלנו הזמנה לחתונה. מה שפחות ברור זה שהבת שלנו לא הוזמנה. זה המר.
אנחנו נלך, הוא חשוב לנו ואמא שלו יקרה ללבנו. אין לי ספק שכשאמא שלו תראה שהבת שלנו לא שם זה יכאב לה. גם לה יש קשר טוב עם בתנו. כנראה שהוא פשוט לא חשב עד הסוף, אבל עדיין מאד לא נוח לי עם זה שהיא לא הוזמנה. נהיה שם, והשמחה שלנו לא תהיה שלמה...
