תסכול אופטימיות פסימיות ושאר ירקות
גם לי יש אפילפסיה מגיל 13 התקפים מתוך שינה היו לי שניים טופלתי בטימוניל ואז בלמיקטל. בתום השנה וחצי או ורבע מההתקף האחרון רציתי ללמוד נהיגה הייתי כבר בגיל המתאים. הרופא המטפל ועוד רופאה שהייתה אמרו לי שאני יכול לחכות וזה עובר והכל יהיה טוב, ניסיתי לדבר עם אבא שלי והוא אמר עזוב חכה זה יעבור שלא יהיה לך "כתם שחור" ברישיון. אל תדאג יהיה טוב תאמין. אני ידעתי שלא יהיה טוב וזה לא יעבור לא משנה מה, בלי קשר לאופטימי או לא, פשוט ידעתי!. בתום אותם 3 שנים הוחלט להפסיק עם הלמיקטל הפסקתי ואז אחרי חצי שנה בא התקף בספטמבר האחרון. עכשיו אני צריך לחכות שנה עד לספטמבר שיבוא כדי בכלל להגיש בקשה לרשיון ובינתיים לראות את כל החברים מסביב מוציאים רשיון ושואלים אותי למה אני לא לומד ואני צריך לתרץ להם כי יש למחלה הזאתי סטיגמה וקשה לספר כי הם לא מבינים. לחיות בידיעה שהייתי יכול לשנות ולא שיניתי והייתי כפוף לשני רופאים מפגרים שלא ידעו כלום ואבא תמים בצורה שלא תיאמן שחשב שיהיה טוב ושהאמין במשהו בדיוני. לשמוע אותו בא ומאשים אותי בלמה הבן של השכן הוא ילד מצטיין ואני לא ולא יכול להגיד לו שהתרופות מחקו אותי ושיפסיק לזיין לי ת'מוח. להבין שבגלל המחלה הזאת לא גדלתי מספיק... הייתי אמור להיות משהו כמו 1.86 מ' אבל אני רק 1.78. לראות שאי אפשר ללכת לטייס או ליחידות מיוחדות כשאתה מחזיק בקב"א מעל 54 ודפ"ר מעל 80 אבל בפרופיל 45. אז תסכול יש בטירוף אבל מנסים להתגבר. האופטימיות הלכה ואיתה התמימות. אז כפי שהבנת אין מזור נתקעים עם זה לכל החיים עם הדבר הזה זה דופק ת'חיים באיזשהו שלב תלמדי להסתגל אני עדיין לא. בכל מקרה מצטער להיות המשביז של הפורום אבל זו האמת וצריך להבין אותה ,לצאת מהסרט הקיים, אתם יכולים להסכים ולא להסכים...
