מתוסכלת ומבולבלת

[אמא אווזה]

מתוסכלת ומבולבלת

שלום לכולכם. אני חדשה ואשמח לשמוע מה דעתכם. בזמן האחרון אני שוב ושוב מוצאת את עצמי חסרת אונים ביחס לבני בן החמש וחצי. הוא הבן האמצעי שלנו - ילד נבון, יצירתי, חברותי. ילד קסום שמתמודד עם סנדוויצ´ותו ואנחנו מתמודדים יחד איתו ... בכל אופן, כבר כמה פעמים שאני מוצאת את עצמי עומדת בסיטואציה שבה לגמרי ברור לי שהוא משקר לי. מדובר על דברים קטנים- למשל - אני נכנסת לסלון ורואה ש"מישהו" צייר על השולחן. אני יודעת בוודאות שזה הוא ובכל זאת אני שואלת "מי צייר על השולחן?" (ואולי פה הטעות, אולי אני לא צריכה לשאול? ומצד שני- אני רוצה שהוא יהיה זה שיגיד ולא אני "אפיל עליו" את העניין) והוא אומר "לא אני" בימים האחרונים זה קרה לי כמה פעמים. ובמקרה השולחן למשל, הבאתי לו סמרטוט ואמרתי לו "תנקה בבקשה" - למרות שהוא לא "הודה" אני נורא מתוסכלת. אני שואלת את עצמי- האם הוא חושש? מה מטריד אותו? למה קשה לו לומר "אני עשיתי" ? היום שוחחתי איתו - אמרתי לו ששום דבר לא מכעיס אותי כמו השקר. אבל אני תוהה אם המילים האלה זה משהו שמדבר אליו מה דעתכם?

 

[חנה גונן]

לאמא- זכור לי ש...

בזמנו נידון הנושא בפורום אולי תבקשי מנועה שתפנה אותך לקישור המתאים. שלך חנה גונן

 

[לאה_מ]

הכח המאגי של המילים.

אני חושבת שמושג השקר קשה מאד להבנה ולהפנמה אצל ילדים. למילים יש בעיניהם כח מאגי כזה, שמילה שנאמרה הופכת את הדברים להיות אמת. כך תוכלי לשמוע ילדים מתרברבים בדברים שלא היו ולא נבראו, ומאמינים בכך בלב שלם - כלומר, אינם רואים עצמם כמשקרים, משום שבעיניהם ברגע שהדבר נאמר הוא הופך לאמיתי. ההבנה של אמת ושקר וההבדל ביניהם מתפתחת עם השנים, בתהליך איטי, שבמהלכו כל דבר שאינו האמת המוחלטת נחשב לשקר (אין הבחנה בין טעות בתום לב לשקר, בין הלצה לשקר וכו´). לכן יתכן, שבמידה מסויימת כאשר בנך עונה "לא אני" לשאלה "מי צייר על השולחן" הוא לא מתכוון לשקר לך, אלא מביע בכך משאלה שמילותיו יהפכו את תוכנן לאמיתי. מכיוון שהתוצאה של מעשיו ממש לא נוראית (בסך הכל ביקשת ממנו לנקות, לא צעקת, לא כעסת בצורה יוצאת דופן, לא הטלת עליו עונש) לא נראה לי שהוא ניסה להתחמק ממשהו. נראה לי, אם כן, שיהיה אפקטיבי יותר לא לשאול מי עשה זאת, אלא אם את יודעת שזה הוא (ובהנחה שלא רק עליו "מטילים אשמה", אלא מדי פעם זה קורה גם לאחיו), פשוט תציבי בפניו את העובדות ("אני רואה שהשולחן יתלכלך. אתה יכול לקחת מטלית ולנקות אותו בבקשה"). אני יכולה לומר לך מנסיוני, שגם בגיל 8.5 עדיין מושג השקר הוא לא ברור לחלוטין. לפעמים עומר עונה לשאלתי בדבר שעורי בית שלא היו שעורים, למרות שהיו. הוא לא רוצה לשקר לי (מה גם שאין משמעות לתשובה שלו. גם אם יש לו שעורים והוא לא רוצה להכין אותם, אין בכוונתי להכריח אותו לעשות זאת). הוא מביע בכך משאלה שלא יהיו שעורים, ואולי גם מדחיק את קיומם למקום שיותר נוח לו. אחרי שבועיים הוא נזכר, ובא אליו לספר שהוא בעצם רוצה להכין אותם (ואז צריך לעזור לו להתארגן עם הזמן, אבל זה כבר לדיון אחר...).

 

[לאה_מ]

קישור לדיון קודם בנושא שקרים.

 

[עודאמא]

שתי דרכים להתמודדות לשקר

קראתי את הדיון שלאה הפנתה אליו, ויש לי שתי הצעות שלא הועלו בדיון הקודם. 1) שקרים שמתארים "משהו שהייתי רוצה שיהיה", תגובה שנראית לי טובה היא לומר "ניצחת במשחק, או שזה משהו שמאד היית רוצה שיקרה?". לא לקרוא לזה "שקר", אלא "משאלה". ואז אפשר לפתח דיון על משאלות וחלומות. 2) שקרים בנוסח "זה לא אני" - זו עצה שקראתי לאחרונה בספר. דבר ראשון, לשבח אותו על כנותו כשהוא כן מודה במשהו. "זה היה אמיץ מצידך לומר שאתה ציירת על השולחן, למרות שידעת שאני אכעס". ואם הוא לעולם לא מודה בכלום, "תזייפי". תמצאי דרך לעשות כאילו הוא הודה מיוזמתו, ואז תשבחי אותו. למשל - אחיו "הלשין" עליו. תגידי "מה, באמת זה אתה עשית?". ועוד לפני שתהיה לו שהות להכחיש, תאמרי מהר "כל הכבוד שהודית בזה. בוא ועכשו ננקה ביחד". בהצלחה.

 

[נעה גל]

אני לא יודעת להצביע בדיוק למה אבל,

הדרך השניה שאומרת לשבח על כנות כאשר אין שם כנות, נראית לי לא נכונה. באופן עקרוני, נראה לי לא נכון לשבח או לכעוס על דברים שלא היו. אני עוד צריכה לחשוב על זה.

 

[עודאמא]

שיבוח משהו שלא קרה

אני מבינה למה זה מפריע לך. מצד שני, ממעט מאד נסיונות - זה עבד. אני חושבת שעם ילדים יותר גדולים זה לא יעבוד, הם יקלט שאת משבחת אותם על משהו שהם לא באמת עשו, ועלולים לקבל מסר לא נכון ("סידרתי" את אמא).

 

[אמא אווזה]

תודה לכולכן, קראתי, השכלתי והחכמתי../images/Emo39.gif

 

[רותיתותי]

האם זה אכן שקר?../images/Emo141.gif

אמא אווזה יקרה כדי שילד יוכל להתגאות במשהו שהוא עשוה, צריך לעודד אותו לזה מאז שהוא צעיר או קטן. מה שקורה לנו המבוגרים, את הדברים "הטובים" שהילדים עושים, אנו מקבלים כמובן מאליו. הערות באות על "סטיות" מהנורמה. ילד, אפילו הוא בן 5 מצייר,למשל, על שולחן לא בכדי לעשות מעשה נועז , אלא, משום שאין לו מחשבה שהדבר הזה עלול או עשוי לגרור אחריוהערות. את מוסרת לו את המטלית ומבקשת לנקות. את מעבירה לו את המסר שגם אם הוא אינו "מודה" את יודעת. היי מעט יותר סופיסטיקייטד. תתייחסי לציור ואגב כך העירי שהיית יותר שמחה לו מי שצייר היה מצייר על דף,למשל, וניתן היה לשמר את ה"יצירה". היית רואה מהי התגובה. להיות הורים זה להיות פסיכולוג, מחנך, ובעיקר איש שיודע לקבל את הילד, ולנוות את דרך חינוכו. בהצלחה

 

[נעה גל]

../images/Emo45.gif

 

[מירי,]

סופיסטיקיד?

חחחחחחח הרעיון שלך .... סליחה על הציניות , אבל למדתי שיש ילדים שזה עובד עליהם אחרת! אני גם חשבתי על הרעיון שלך, כשדודו צייר על הקיר , רק שהוא ענה לי "נכון שהציור יפה , אז עכשיו לא ננקה אותו מהקיר" ילד בן 5 כבר אמור לדעת מה מקובל בבית ומה לא , ומן הסתם יודע אם מות רלצייר על השולחן או לא.... אני הייתי זו שהעלתה את נושא השקרים בפעם הקודמת - אנחנו עוקבים מאוד מקרוב אחרי הנושא , ילד בן 5 (לפחות הילד שלנו) יודע יפה מאוד את ההבדל בין אמת לשקר, וכאשר הילד משקר כי הוא חושב שזה עדיף על להגיד את האמת כי אולי יכעסו עליו או הוא יפסיד משהו - אז הילד משקר... זה בניגוד להמצאות סיפורים ומשאלות לב....