"מתוך נפילה קימה" (א)
"מתוך נפילה קימה" אדם שבור, נופל, מחפש לעצמו אחיזה לחיזוק, מבקש לעצמו גלגל הצלה, חבל להתפס בו, לצאת ממצבו, להתעלות, להתחזק, אך אינו מוצא. כבר הרבה דברנו, כבר מילים רבות כתבנו בענין, היאך יצא האדם מעצבותו, מיאושו, איזה כלים יוכל לנצל כדי להתעלות, להתגבר על כל משבר, על כל רע ולהתחזק ברדכו הנצחית בחיפוש אחר אביו, בוראו אוהבו. הנביא מיכה אומר (ז, ח) "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה´ אוֹר לי" פשטו של פסוק מדבר (פירש"י) בבבל, הנביא אומר לבבל "אל תשמחי אויבתי לי", אל תשמחי בבל במפלתי, "כי נפלתי קמתי", כי גם כאשר אפול, עדיין הכוח בידי לקום, עוד כוח במתני, עוד אלקי עמי, "כי אשב בחושך", גם כי אשב בחשכת הגלות, גם כי יחשך עלי עולמי, גם כי תגבר ההסתרה, גם כי אדמה כי לבדני אנוכי ניצב במערכה, "ה´ אור לי", הוא אורי ומשגבי, מגיני הלוחם מלחמותי. המדרש (ילקוט שמעוני, שם מז תקנ"ח) מבאר את הפסוק הנ"ל אחרת, במילים שאין כמותם להתחזקות בכל מצב, שאין כמוהם כדי לראות י לעולם, לעולם, ל-ע-ו-ל-ם אין יאוש, וזה לשונו: "ד"א אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי. שנו רבותינו מתוך כעס רצון, מתוך רוגז רחמים, מתוך צרה רוחה שנאמר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, מתוך ריחוק קירב, מתוך נפילה קימה, מתוך אפלה אורה. מתוך כעס רצון הרף ממני ואשמידם מיד וינחם ה´. מתוך רוגז רחמים שנאמר ברוגז רחם תזכור, מתוך ריחוק קירוב שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי וגו´, מתוך נפילה קימה שנאמר כי נפלתי קמתי, מתוך אפלה אורה שנאמר כי אשב בחשך ה´ אור לי" לו נדון במדרש זה לאור ההגיון, נמצא אולי את דבריו תמוהים מעט, שכן איזו קימה יש בנפילה? איזה "קירוב" יש ב"ריחוק"? מה ההגיון לומר כך? והלשון מדויקת, חותכת, אינה מותירה מקום להרהור נוסף "שנו רבותינו... מתוך נפילה קימה, מתוך ריחוק קירוב. מתוך! בעצם הנפילה – שם יש קימה, בעצם הריחוק – שם יש קירוב. היאך? ואם נחשוב לרגע שלא כך הדבר, שרק מליצה היא, בא המלבי"ם ומחזק את הענין: (מלבי"ם, שם, חלק ביאור הענין) "אל - לכן אל תשמחי אויבתי לי - על מה שאני בגלות, כי נפלתי קמתי - מה שנפלתי לעמקי בור עי"ז אקום ואתעודד, כי עי"ז אושע." רבינו הקדוש אומר בליקוטי מוהר"ן, באחת התורות היותר מפורסמות (ח"ב מ"ח) "כשאדם נכנס בעבודת ה´, אזי הדרך – שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס בעבודת ה´, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות וצריך התחזקות גדול לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות ה´, ועדיין הוא רחוק מאד ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה [...] וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת ה´ איזה דבר שבקדושה אין מניחין אותו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו ..." עד כאן תחילת לשון רבינו הק´. נעמיד לרגע בלימוד התורה הזו, ונראה שוב את אותה קושיא בדברי רבינו הק´. רבינו הק´ מבאר לנו ומודיע לנו קודם לכל "דע לך, שכאשר תיכנס בעבודת ה´, הדרך שיראו לך היא דרך של ריחוק, וידמה לך כאילו אין מי שמסתכל עליך ואין מי שפונה לעבודתך, עד כי ממש תוכל לחשוב כאילו אין דין ואין דיין" אזהרה חריפה שכזו, בסדר, קיבלתי, אבל איך יוצאים מזה? ומתי זה יעבור? ולמה זה כך? בזה רבינו לא מרחיב כלל. יתירה מזו, גם כאן יש איזו סתירה פנימית כזו בדברי רבינו, אותה "סתירה" שראינו קודם בדברי הנביא, וכך אומר רבינו "ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות", שוב, איך זה עובד בדיוק? איך יתכן שנפילה היא קימה? שריחוק הוא קירוב? רבינו גם לא מלמד אותנו מה לעשות, הוא לא אומר לנו פרטים, איך נלחמים בזה או כמה זמן זה פועל כך, אלא אומר בכלליות "וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום" ומסביר גם למה אפשר ליפול ("כי מאחר שרואה" וכו´).
"מתוך נפילה קימה" אדם שבור, נופל, מחפש לעצמו אחיזה לחיזוק, מבקש לעצמו גלגל הצלה, חבל להתפס בו, לצאת ממצבו, להתעלות, להתחזק, אך אינו מוצא. כבר הרבה דברנו, כבר מילים רבות כתבנו בענין, היאך יצא האדם מעצבותו, מיאושו, איזה כלים יוכל לנצל כדי להתעלות, להתגבר על כל משבר, על כל רע ולהתחזק ברדכו הנצחית בחיפוש אחר אביו, בוראו אוהבו. הנביא מיכה אומר (ז, ח) "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה´ אוֹר לי" פשטו של פסוק מדבר (פירש"י) בבבל, הנביא אומר לבבל "אל תשמחי אויבתי לי", אל תשמחי בבל במפלתי, "כי נפלתי קמתי", כי גם כאשר אפול, עדיין הכוח בידי לקום, עוד כוח במתני, עוד אלקי עמי, "כי אשב בחושך", גם כי אשב בחשכת הגלות, גם כי יחשך עלי עולמי, גם כי תגבר ההסתרה, גם כי אדמה כי לבדני אנוכי ניצב במערכה, "ה´ אור לי", הוא אורי ומשגבי, מגיני הלוחם מלחמותי. המדרש (ילקוט שמעוני, שם מז תקנ"ח) מבאר את הפסוק הנ"ל אחרת, במילים שאין כמותם להתחזקות בכל מצב, שאין כמוהם כדי לראות י לעולם, לעולם, ל-ע-ו-ל-ם אין יאוש, וזה לשונו: "ד"א אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי. שנו רבותינו מתוך כעס רצון, מתוך רוגז רחמים, מתוך צרה רוחה שנאמר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, מתוך ריחוק קירב, מתוך נפילה קימה, מתוך אפלה אורה. מתוך כעס רצון הרף ממני ואשמידם מיד וינחם ה´. מתוך רוגז רחמים שנאמר ברוגז רחם תזכור, מתוך ריחוק קירוב שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי וגו´, מתוך נפילה קימה שנאמר כי נפלתי קמתי, מתוך אפלה אורה שנאמר כי אשב בחשך ה´ אור לי" לו נדון במדרש זה לאור ההגיון, נמצא אולי את דבריו תמוהים מעט, שכן איזו קימה יש בנפילה? איזה "קירוב" יש ב"ריחוק"? מה ההגיון לומר כך? והלשון מדויקת, חותכת, אינה מותירה מקום להרהור נוסף "שנו רבותינו... מתוך נפילה קימה, מתוך ריחוק קירוב. מתוך! בעצם הנפילה – שם יש קימה, בעצם הריחוק – שם יש קירוב. היאך? ואם נחשוב לרגע שלא כך הדבר, שרק מליצה היא, בא המלבי"ם ומחזק את הענין: (מלבי"ם, שם, חלק ביאור הענין) "אל - לכן אל תשמחי אויבתי לי - על מה שאני בגלות, כי נפלתי קמתי - מה שנפלתי לעמקי בור עי"ז אקום ואתעודד, כי עי"ז אושע." רבינו הקדוש אומר בליקוטי מוהר"ן, באחת התורות היותר מפורסמות (ח"ב מ"ח) "כשאדם נכנס בעבודת ה´, אזי הדרך – שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס בעבודת ה´, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות וצריך התחזקות גדול לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות ה´, ועדיין הוא רחוק מאד ולא התחיל כלל לכנוס בשערי הקדושה [...] וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת ה´ איזה דבר שבקדושה אין מניחין אותו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו ..." עד כאן תחילת לשון רבינו הק´. נעמיד לרגע בלימוד התורה הזו, ונראה שוב את אותה קושיא בדברי רבינו הק´. רבינו הק´ מבאר לנו ומודיע לנו קודם לכל "דע לך, שכאשר תיכנס בעבודת ה´, הדרך שיראו לך היא דרך של ריחוק, וידמה לך כאילו אין מי שמסתכל עליך ואין מי שפונה לעבודתך, עד כי ממש תוכל לחשוב כאילו אין דין ואין דיין" אזהרה חריפה שכזו, בסדר, קיבלתי, אבל איך יוצאים מזה? ומתי זה יעבור? ולמה זה כך? בזה רבינו לא מרחיב כלל. יתירה מזו, גם כאן יש איזו סתירה פנימית כזו בדברי רבינו, אותה "סתירה" שראינו קודם בדברי הנביא, וכך אומר רבינו "ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות", שוב, איך זה עובד בדיוק? איך יתכן שנפילה היא קימה? שריחוק הוא קירוב? רבינו גם לא מלמד אותנו מה לעשות, הוא לא אומר לנו פרטים, איך נלחמים בזה או כמה זמן זה פועל כך, אלא אומר בכלליות "וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום" ומסביר גם למה אפשר ליפול ("כי מאחר שרואה" וכו´).
))