מתוך "הריונה ואני"
אני מביא לכם כאן את הפרק הראשון מתוך ספרי החדש בשם "הריונה ואני". אשמח לקבל תגובות. תודה --------------------------------------------- שבוע 6 "גודלו של העובר בשלב זה הוא כחצי סנטימטר. יש לו כבר ראש, צוואר והכנה לעיניים ואוזניים. גפיים זעירות מתחילות לבלוט מגופו. לבו מתחיל לפעום." יום ראשון היא יצאה מהשירותים עם מדיד בדיקה שקניתי הבוקר ב"סופר פארם", בדרך לעבודה. על פניה חיוך, ספק מאושר ספק נבוך. מאשרת שאכן הבדיקה חיובית. הקו הכחול חד וברור ואינו מותיר מקום לספק. אני מנסה לשחרר בורג תקוע מבית המנורה השרופה שבמטבח. האבק מכסה את ידי, והאצבעות השחירו במהלך ניסיונות נואשים לאתר נקודות אחיזה לפלייר. אם לא נראיתי נרגש, זה היה מפני שהידיעה על ההיריון המתקרב קיימת זה כמה ימים. האיחור במחזור, החזה שגדל, רגישות הורמונלית, כל אלה מעידים שהדברים אינם כתמול שלשום. כבר לפני שבועיים הבחנו בסימנים, אך היא כדרכה רצתה הוכחה ודאית. רופאת נשים נקבעה, מחוסר בררה ומקום פנוי, רק לשבוע הבא, ולעת עתה נסתפק בבדיקה הביתית. הרוקחת המליצה על שתן של בוקר לדיוק מירבי. "לא יכולה לחכות עד מחר!" אמרה זוגתי נחרצות ושלפה את עלון ההסבר מתוך האריזה הכחולה. (בחרתי בכחולה ולא בוורודה כי זה הצבע האהוב עלי. גם רמת הדיוק של הבדיקה, כפי שהסבירה הרוקחת מעבר לדלפק עמוס האנשים, גבוהה יותר. כל אלה הכריעו את הכף, למרות ההפרש במחיר לטובת הוורודה). לאחר כשתי דקות מצאה את שחיפשה; "ניתן לערוך את הבדיקה בכל זמן של היממה", רשום בעלון המצורף. סיימתי איכשהו את תהליך ההרכבה באופן די סביר. לא נשארו, או חסרו, ברגים, כפי שקורה לעתים לאחר מעשה פירוק והרכבה. בכל זאת רק שניים… אך המנורה לא נדלקת, אולי הסטרטר פגום. הכלים הונחו בצד והפרויקט נדחה למועד אחר. באור הצהוב של השמש השוקעת הנשפכת מחלון המרפסת הקטנה לתוך חדר מחשיך, יושבת זוגתי, עטופה בקרניים חמימות, כמו מוקפת הילה, לוגמת לגימות קטנות ומדודות מבקבוק המים, בשפתיה הרכות, שידעתי כל כך הרבה פעמים. אני ניגש אליה וכורך את זרועותי סביבה. רגע של אושר אין- סופי עומד באוויר ועוצר את העולם. אני מחבק אותה ונושם את ריחה המוכר, שמסחרר אותי כמו סם המעלה ומנתק מהמציאות, ולוקח לריחוף נעים, אדיש לעולם סביב. מיד אחר כך מתחילים "לרוץ" טלפונים. הראשון שבהם להוריה ששבו יומיים קודם לכן מאיסטנבול ההרוסה מרעידת אדמה. רק בנס ובזכות המרחק ממוקד הרעש ניצלו חייהם. בתום שיחה ממושכת אִתם, מרובת ברכות ואיחולים, מגיע תורה של אמי להתעדכן בחדשות. אמי מצפה ממני לנכד מאז שאני זוכר את עצמי. עם הזמן וההצהרות הרבות שלי לגבי עניין הילדים, די נואשה מלצפות. והנה ההודעה המיוחלת כל כך מגיעה אליה סוף סוף. מעברו הרחוק של הקו ניתן היה להבחין בשמחה, בנשימת רווחה משחררת ובהתרגשות שהצריכה לקיחת כדור הרגעה. לאחר ש"ועד ההורים" עודכן, הגיע תורה של סמדי, דודתה של זוגתי. ניסיונה הרב הורגש בכל משפט ומילה. הרי גם היא בהיריון ונמצאת כבר בתחילת חודש רביעי. כל זמן השיחה בין שתי הנשים ההרות, אני שרוע מול מסך הטלוויזיה בסלון, מביט דרכו ומנסה לראות את העתיד הקרוב והרחוק שלפנינו. עתיד שעד כה כלל רק את שנינו, ועכשיו, אי שם במרחבי הזמן והמקום, נראה עוד יצור קטן, הילד או הילדה שבדרך. כל החלומות והמראות, התסריטים האפשריים, רצונות, שאיפות ופחדים, מפנים מקום למשתתף נוסף. מעתה זה יהיה לעולם, משפחה. מישהו ניצח את מישהו בכדורגל ובערוץ אחר זכו בפרסים, בזמן שהטירונית מחשבת בעזרת דודתה את התאריך הצפוי של הרגע הגדול. "נפלא, באביב. הזמן הכי טוב ללדת. לא קר ועדיין לא חם מדי." נשמע מאזור הטלפון. ואני ציינתי לעצמי, שעלי לסדר את המנורה עד אז… כעבור זמן מה הגיעו הוריה במפתיע. אוחזים בונבוניירה. קופסה ורודה עם שוקולדים בצורת לב עטופים גם הם בנייר כסף ורוד, שקיבלו מאמי לפני חודש בערך, אותה קיבלה בטח ממישהו אחר, וכך הלאה. תפקידי לעצור את הרצף, ומכיוון שאני אוהב שוקולד התפקיד לא קשה במיוחד. אחותה כרגיל לא זמינה בסלולרי, והמענה הקולי קיבל את ההודעה בשתיקה ובקרירות מאפיינות. אחיה, שהשיב לאחר הצלצול השביעי בעייפות מה, הגיב בהתלהבות שלא עלתה בהרבה על זו של המענה הקולי. מאוחר יותר בערב נרדמנו בסלון מול הטלוויזיה, מחובקים ואוהבים. רק לפנות בוקר כשגררנו את עצמנו לחדר השינה החלה לקטר כהרגלה במצבים מעין אלה. אז אהבתי אותה יותר מתמיד. הבנתי שהיא תהיה אם ילדי ולא רק בת זוג. חייכתי כשפסענו מחובקים לחדר השינה. המנורה התנדנדה, תלויה מעל, ואני החלטתי לטפל בה למחרת או ביום אחר. ----------------- עד כאן בינתיים. מקווה שנהניתם. אם כן ספרו לי ולחברים. בכל מקרה ניתן למצוא את הספר בחנויות הספרים
אני מביא לכם כאן את הפרק הראשון מתוך ספרי החדש בשם "הריונה ואני". אשמח לקבל תגובות. תודה --------------------------------------------- שבוע 6 "גודלו של העובר בשלב זה הוא כחצי סנטימטר. יש לו כבר ראש, צוואר והכנה לעיניים ואוזניים. גפיים זעירות מתחילות לבלוט מגופו. לבו מתחיל לפעום." יום ראשון היא יצאה מהשירותים עם מדיד בדיקה שקניתי הבוקר ב"סופר פארם", בדרך לעבודה. על פניה חיוך, ספק מאושר ספק נבוך. מאשרת שאכן הבדיקה חיובית. הקו הכחול חד וברור ואינו מותיר מקום לספק. אני מנסה לשחרר בורג תקוע מבית המנורה השרופה שבמטבח. האבק מכסה את ידי, והאצבעות השחירו במהלך ניסיונות נואשים לאתר נקודות אחיזה לפלייר. אם לא נראיתי נרגש, זה היה מפני שהידיעה על ההיריון המתקרב קיימת זה כמה ימים. האיחור במחזור, החזה שגדל, רגישות הורמונלית, כל אלה מעידים שהדברים אינם כתמול שלשום. כבר לפני שבועיים הבחנו בסימנים, אך היא כדרכה רצתה הוכחה ודאית. רופאת נשים נקבעה, מחוסר בררה ומקום פנוי, רק לשבוע הבא, ולעת עתה נסתפק בבדיקה הביתית. הרוקחת המליצה על שתן של בוקר לדיוק מירבי. "לא יכולה לחכות עד מחר!" אמרה זוגתי נחרצות ושלפה את עלון ההסבר מתוך האריזה הכחולה. (בחרתי בכחולה ולא בוורודה כי זה הצבע האהוב עלי. גם רמת הדיוק של הבדיקה, כפי שהסבירה הרוקחת מעבר לדלפק עמוס האנשים, גבוהה יותר. כל אלה הכריעו את הכף, למרות ההפרש במחיר לטובת הוורודה). לאחר כשתי דקות מצאה את שחיפשה; "ניתן לערוך את הבדיקה בכל זמן של היממה", רשום בעלון המצורף. סיימתי איכשהו את תהליך ההרכבה באופן די סביר. לא נשארו, או חסרו, ברגים, כפי שקורה לעתים לאחר מעשה פירוק והרכבה. בכל זאת רק שניים… אך המנורה לא נדלקת, אולי הסטרטר פגום. הכלים הונחו בצד והפרויקט נדחה למועד אחר. באור הצהוב של השמש השוקעת הנשפכת מחלון המרפסת הקטנה לתוך חדר מחשיך, יושבת זוגתי, עטופה בקרניים חמימות, כמו מוקפת הילה, לוגמת לגימות קטנות ומדודות מבקבוק המים, בשפתיה הרכות, שידעתי כל כך הרבה פעמים. אני ניגש אליה וכורך את זרועותי סביבה. רגע של אושר אין- סופי עומד באוויר ועוצר את העולם. אני מחבק אותה ונושם את ריחה המוכר, שמסחרר אותי כמו סם המעלה ומנתק מהמציאות, ולוקח לריחוף נעים, אדיש לעולם סביב. מיד אחר כך מתחילים "לרוץ" טלפונים. הראשון שבהם להוריה ששבו יומיים קודם לכן מאיסטנבול ההרוסה מרעידת אדמה. רק בנס ובזכות המרחק ממוקד הרעש ניצלו חייהם. בתום שיחה ממושכת אִתם, מרובת ברכות ואיחולים, מגיע תורה של אמי להתעדכן בחדשות. אמי מצפה ממני לנכד מאז שאני זוכר את עצמי. עם הזמן וההצהרות הרבות שלי לגבי עניין הילדים, די נואשה מלצפות. והנה ההודעה המיוחלת כל כך מגיעה אליה סוף סוף. מעברו הרחוק של הקו ניתן היה להבחין בשמחה, בנשימת רווחה משחררת ובהתרגשות שהצריכה לקיחת כדור הרגעה. לאחר ש"ועד ההורים" עודכן, הגיע תורה של סמדי, דודתה של זוגתי. ניסיונה הרב הורגש בכל משפט ומילה. הרי גם היא בהיריון ונמצאת כבר בתחילת חודש רביעי. כל זמן השיחה בין שתי הנשים ההרות, אני שרוע מול מסך הטלוויזיה בסלון, מביט דרכו ומנסה לראות את העתיד הקרוב והרחוק שלפנינו. עתיד שעד כה כלל רק את שנינו, ועכשיו, אי שם במרחבי הזמן והמקום, נראה עוד יצור קטן, הילד או הילדה שבדרך. כל החלומות והמראות, התסריטים האפשריים, רצונות, שאיפות ופחדים, מפנים מקום למשתתף נוסף. מעתה זה יהיה לעולם, משפחה. מישהו ניצח את מישהו בכדורגל ובערוץ אחר זכו בפרסים, בזמן שהטירונית מחשבת בעזרת דודתה את התאריך הצפוי של הרגע הגדול. "נפלא, באביב. הזמן הכי טוב ללדת. לא קר ועדיין לא חם מדי." נשמע מאזור הטלפון. ואני ציינתי לעצמי, שעלי לסדר את המנורה עד אז… כעבור זמן מה הגיעו הוריה במפתיע. אוחזים בונבוניירה. קופסה ורודה עם שוקולדים בצורת לב עטופים גם הם בנייר כסף ורוד, שקיבלו מאמי לפני חודש בערך, אותה קיבלה בטח ממישהו אחר, וכך הלאה. תפקידי לעצור את הרצף, ומכיוון שאני אוהב שוקולד התפקיד לא קשה במיוחד. אחותה כרגיל לא זמינה בסלולרי, והמענה הקולי קיבל את ההודעה בשתיקה ובקרירות מאפיינות. אחיה, שהשיב לאחר הצלצול השביעי בעייפות מה, הגיב בהתלהבות שלא עלתה בהרבה על זו של המענה הקולי. מאוחר יותר בערב נרדמנו בסלון מול הטלוויזיה, מחובקים ואוהבים. רק לפנות בוקר כשגררנו את עצמנו לחדר השינה החלה לקטר כהרגלה במצבים מעין אלה. אז אהבתי אותה יותר מתמיד. הבנתי שהיא תהיה אם ילדי ולא רק בת זוג. חייכתי כשפסענו מחובקים לחדר השינה. המנורה התנדנדה, תלויה מעל, ואני החלטתי לטפל בה למחרת או ביום אחר. ----------------- עד כאן בינתיים. מקווה שנהניתם. אם כן ספרו לי ולחברים. בכל מקרה ניתן למצוא את הספר בחנויות הספרים