(מתוך אתר "לב הדברים").
מאת: הרב ארז משה דורון בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג"... מנהיג יש לעולם. הוא בראו והוא יצרו יש מאין המוחלט. הוא שטבע וחקק בכל יצור ונברא את טבעיו ואת מהותו המיוחדת. הוא שהניח כל אחד מריבוא רבבות ברואיו במקום המיועד לו, והוא שמניע, מאז ומעולם, את כל היצורים ואת כל קורותם אל תכלית גדולה ונעלמה. אלוקים. האחד, שאין מחשבת אנוש יכולה לגעת אף בשולי גלימת השגתו. שליט בזמן, נושא את המקום ויוצר את חוקיהם. מרומם, "בלתי בעל גוף", בלי ראשית ותכלית, לא מוחש, בלתי מובן, נסתר, נעלם. ועם זאת – קיים בכל מקום, לבדו עילה לכל דבר, מבחין בכל תנועה ומכוון כל מהלך, של כל יצור ויצור. "מלוא כל הארץ כבודו". זמין ונמצא תמיד קרוב קרוב. בו אנו מאמינים. בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג", שהאדם נושא איתו בלית ברירה. במה שאינו מבין הוא נאלץ להאמין. גם כשכבר מדברים על אמונה, מנסים להשיב לה את כבודה האבוד בהרבה דיבורים של שכל, כביכול אפשר הכל להסביר... "אצל העולם אמונה הוא דבר קטן", מכריז רבי נחמן, "ואצלי – אמונה הוא דבר גדול מאוד" (שיחות הר"ן ל"ג). "העיקר הוא האמונה. וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ה, סעיף א'). "ובאמת אמונה הוא עניין חזק מאוד, וחייו חזקים מאוד על ידי אמונה. כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו ייסורים, חס ושלום, יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו. כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה ובסוף ייטיב לו השם יתברך, בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מי שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה, אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות ולנחם את עצמו" (שיחות הר"ן ל"ב). אכן צריך לברר את האמונה מדמיונות ומתיפלות, שלא תהיה אמונת שווא כוזבת, כי אם אמונה עם דעת. אבל אין להתבייש בה, ואין כל צורך לעטוף אותה באצטלא של שכל. צריך לשאת אותה בגאון ולומר: אני יהודי מאמין. "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני האדם וכל מחשבותם". להאמין בה' ובהשגחתו, אין פירושו של דבר להאמין רק כשנדמה לנו שאנו מבינים את דרכיו. כמה קטנים היו אלו שיצרו את אלילי יוון, שהאמינו בהעתק מוגדל של בני אנוש, על כל תאוותיהם ואנוכיותם. כמה קטן הוא "אלוקים" זה שהאדם מבינו... אם יש לנו קושיות על הנהגת ה' בעולמו, אומר רבי נחמן, כך נאה וכך יאה לבורא עולמים, שמחשבתו תהיה רחוקה מאיתנו ובלתי מובנת לשכלנו. שאם לא כן, אילו היינו מבינים את דרכיו, במה היה רם ונישא מאיתנו? בשל מה נקרא הוא בורא ואנו נבראים? (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה נ"ב). כיצד, בעצם, נברא עולם שבוראו נעלם? מבאר רבי נחמן, על פי המובא ב"עץ חיים" לאר"י בתחילתו: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים (חלקי הזמן) והמידות (הגבולות) שהם בריאת העולם. "וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקותו, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א'). אנו שרויים, מרגע היוולדנו, בתוך מציאות מסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בערבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי. המוחש לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות. כך מתאפשרת הבחירה. האם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם. האם להיסחף לאין החיצוני או לבחור ביש הפנימי. האם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בודאי יש שם גם כן אלוקות" וכך – על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור. לראות את החושך ולהאמין באור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה – זו תמצית האמונה. מתוך הסתרת האור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה לאותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה לשאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה. "והנה על ידי אמונה, שמאמינים בהשם יתברך כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין (עולמות), ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך, ובודאי באמת לאמיתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת (בשכל אנושי) ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם (על כל הכפירות והמבוכות שבליבו) תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלוקותו יתברך (בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שיכלנו אין אנו מבינים)...ועל כן ישראל נקראים עיבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות (ההתחכמויות והמבוכות)". (מתוך אתר "לב הדברים").
מאת: הרב ארז משה דורון בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג"... מנהיג יש לעולם. הוא בראו והוא יצרו יש מאין המוחלט. הוא שטבע וחקק בכל יצור ונברא את טבעיו ואת מהותו המיוחדת. הוא שהניח כל אחד מריבוא רבבות ברואיו במקום המיועד לו, והוא שמניע, מאז ומעולם, את כל היצורים ואת כל קורותם אל תכלית גדולה ונעלמה. אלוקים. האחד, שאין מחשבת אנוש יכולה לגעת אף בשולי גלימת השגתו. שליט בזמן, נושא את המקום ויוצר את חוקיהם. מרומם, "בלתי בעל גוף", בלי ראשית ותכלית, לא מוחש, בלתי מובן, נסתר, נעלם. ועם זאת – קיים בכל מקום, לבדו עילה לכל דבר, מבחין בכל תנועה ומכוון כל מהלך, של כל יצור ויצור. "מלוא כל הארץ כבודו". זמין ונמצא תמיד קרוב קרוב. בו אנו מאמינים. בעולם שלמד להעריץ בלי גבול ומידה חכמת אנוש והישגיו, קשה לדבר בשבח האמונה הפשוטה. עיתים נדמה, אפילו למאמינים עצמם, שאין היא אלא "בן חורג", שהאדם נושא איתו בלית ברירה. במה שאינו מבין הוא נאלץ להאמין. גם כשכבר מדברים על אמונה, מנסים להשיב לה את כבודה האבוד בהרבה דיבורים של שכל, כביכול אפשר הכל להסביר... "אצל העולם אמונה הוא דבר קטן", מכריז רבי נחמן, "ואצלי – אמונה הוא דבר גדול מאוד" (שיחות הר"ן ל"ג). "העיקר הוא האמונה. וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ה, סעיף א'). "ובאמת אמונה הוא עניין חזק מאוד, וחייו חזקים מאוד על ידי אמונה. כי כשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו ייסורים, חס ושלום, יוכל לנחם עצמו ולהחיות את עצמו. כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורים הם לו לטובה ולכפרה ובסוף ייטיב לו השם יתברך, בעולם הזה או בעולם הבא. אבל מי שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה, אין לו למי לפנות ואין לו במה להחיות ולנחם את עצמו" (שיחות הר"ן ל"ב). אכן צריך לברר את האמונה מדמיונות ומתיפלות, שלא תהיה אמונת שווא כוזבת, כי אם אמונה עם דעת. אבל אין להתבייש בה, ואין כל צורך לעטוף אותה באצטלא של שכל. צריך לשאת אותה בגאון ולומר: אני יהודי מאמין. "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". "אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני האדם וכל מחשבותם". להאמין בה' ובהשגחתו, אין פירושו של דבר להאמין רק כשנדמה לנו שאנו מבינים את דרכיו. כמה קטנים היו אלו שיצרו את אלילי יוון, שהאמינו בהעתק מוגדל של בני אנוש, על כל תאוותיהם ואנוכיותם. כמה קטן הוא "אלוקים" זה שהאדם מבינו... אם יש לנו קושיות על הנהגת ה' בעולמו, אומר רבי נחמן, כך נאה וכך יאה לבורא עולמים, שמחשבתו תהיה רחוקה מאיתנו ובלתי מובנת לשכלנו. שאם לא כן, אילו היינו מבינים את דרכיו, במה היה רם ונישא מאיתנו? בשל מה נקרא הוא בורא ואנו נבראים? (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה נ"ב). כיצד, בעצם, נברא עולם שבוראו נעלם? מבאר רבי נחמן, על פי המובא ב"עץ חיים" לאר"י בתחילתו: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה, מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה ה' יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבראו, מחמת שהיה הכל אין סוף. על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים (חלקי הזמן) והמידות (הגבולות) שהם בריאת העולם. "וזה החלל הפנוי היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין. כי החלל הפנוי הוא על ידי הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם, ואין שם אלוקותו, כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל. אבל באמת לאמיתו, בודאי אף על פי כן יש שם גם כן אלוקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי עד לעתיד לבוא" (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סעיף א'). אנו שרויים, מרגע היוולדנו, בתוך מציאות מסתורית, ששני הפכים גמורים לחלוטין משמשים בה תמיד בערבוביא: יש ואין, גוף ונשמה, אור אין סוף מול עולם מוגבל וסופי. המוחש לעינינו ולשאר חושינו הוא תמיד רק קליפת המציאות. כך מתאפשרת הבחירה. האם ללכת שולל אחר מראה עיניים או לחפש דרך להתוודע אל הרובד הנסתר של העולם. האם להיסחף לאין החיצוני או לבחור ביש הפנימי. האם להאמין שהחלל, כלומר הבריאה כולה, פנויה ונעדרת חלילה מאלוקות, או להאמין ש"אף על פי כן בודאי יש שם גם כן אלוקות" וכך – על ידי אמונתנו, למלא את החלל הזה מחדש באור. לראות את החושך ולהאמין באור. לראות צורה ולהאמין ביוצרה – זו תמצית האמונה. מתוך הסתרת האור נולדת כפירה, נולדת בלב מבוכה ותהייה, והאמונה היא, בעצם, התשובה לאותה כפירה, כי כשמוצאים תשובה לשאלה מציקה, מוצאים, בעצם, את השם יתברך שנחבא בה. "והנה על ידי אמונה, שמאמינים בהשם יתברך כל עלמין (עולמות) וסובב כל עלמין (עולמות), ומאחר שהוא סובב כל עלמין, אם כן שגם החלל הפנוי בעצמו נתהוה מחכמתו יתברך, ובודאי באמת לאמיתו יש שם אלוקותו יתברך, רק שאי אפשר להשיג זאת (בשכל אנושי) ולמצוא שם את השם יתברך. כי אם היה מוצא עליהם (על כל הכפירות והמבוכות שבליבו) תשובה, היינו שהיה מוצא בהם את השם יתברך, אם כן לא היה חלל הפנוי, ולא היה אפשר להתהוות הבריאה. אבל באמת לאמיתו בודאי יש עליהם תשובה, ובודאי יש שם אלוקותו יתברך (בזה אנו מאמינים, אך במוגבלות שיכלנו אין אנו מבינים)...ועל כן ישראל נקראים עיבריים, על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות (ההתחכמויות והמבוכות)". (מתוך אתר "לב הדברים").