מתה

[ש י ר ו ש ש]

מתה

איך להסביר את הכאב הזה הוא חונק,שורף ולא מרפה פקחתי את עניי לגלות שנשארתי לבד גם אני רוצה לברוח מעצמי והמקום שהיה בית כעת זר. עוצמת את העניים אבל אין לי לאן לברוח אני כבר לא יודעת מי אני ואיך הפכתי למה שאני היום. ואני אבודה בתוך הלבד הזה לא מצליחה להסברי לכם ולי למה הלואי והיה בי האומץ להיפרד מכם אבל עד אז אני אשאר רק מבפנים מתה.

 

[סהר-תמיכה]

אין לאן לברוח...

אבודה בתוך בית זר, שהיה ביתך, לא יודעת מי את, מרגישה שנשארת לבד לבד, מתה מבפנים. שירוש יקרה, הכאב שלך פוצע גם אותנו, עושה לנו כואב מאד, מסרבית להפרד ממך, למרות הכל, מבקשים שתישארי כאן איתנו, מבטיחים להמשיך להיות כאן בשבילך, לאחוז בידך, כדי שאולי הכאב קמת יכהה, הבדידות תהיה קצת פחות. תמשיכי לשתף יקרה.

 

[ש י ר ו ש ש]

: (ט')

אני מסתכלת על היד וקשה להאמין הייתי בטוחה שזה כבר עבר שזה חלף עם הרוח ונשכח עוצמת את העניים ורוצה כל כך שיהיה בי כבר את האומץ ללחוץ הפעם קצת יותר חזק מספיק חזק תמיד בסוף יש את ההרגשה הזאת כשהדם החם מטפטף ריקנות כזאת שמקלה על כל האמת.

 

[emacs77]

הסיבה

שאין לך אומץ להיפרד, היא שאיפשהו בפנים, יש עוד משהו שמחזיק אותך. משהו נסתר. תמיד מאחורייך, בלתי נראה, לא מורגש כמעט.. אבל שם. יש שדים שרודפים אותנו.. ואיך שחשבנו שהם הלכו.. פתאום.. "הפתעה". חשבתי שהפעם זה ילך.. למרות שנכשלתי כל כך הרבה פעמים בעבר.. והנה האושר קרוב... ואז מגיח אותו צד שלי שחשבתי שהלך.. ושם רגל. המלחמה בשדים האלה מתישה... הם היו שם הרבה זמן ולא יוותרו בקלות. אבל תראי איזה יופי - את מוצאת עוד דרכים להתמודד איתם! עוד שיר, עוד קריאה לעזרה - עוד מכה אדירה למחשבות האלה שתוקפות אותך. רב הסיכויים שהדברים הרעים לא ילכו כבר מחר. אולי גם לא מחרתיים. אבל את חייבת לזכור, שאולי דווקא מחר תתעוררי, והדברים הרעים יהיו שרירים וקיימים. אבל הם כבר לא ישפיעו עלייך כל כך כי נלחמת בהם והוכחת שאת חזקה מאותם יצורים דחויים ומסריחים שרק באו להרוס אנשים טובים כי ככה. את נופלת לפעמים, גם אם להרבה זמן אבל בסוף - את קמה על הרגליים, בועטת בהם לקיבינימט, וממשיכה הלאה...

 

[broken child]

היי שיר יקירה.

לפני הכל -

((((חיבוק ענק ענק))))

אני קוראת אותך בשקט כבר די הרבה זמן, יצא לי להגיב כמה פעימים, עוד בתקופה שכתבתי יותר. אני נורא מזדהה עם המילים, התחושות. מעבר למזדהה- הרבה מהמילים האלו כתובות ביומן שלי, וצועקות-שותקות בי כל הזמן... אני כן מבינה. ואני יודעת שהרגשה הזו היא בדידות נוראית, ושאף אחד לא יכול לתאר לעצמו... להבין... וזה משאיר אותנו נורא לבד. התחושה הזו של למות מבפנים, זה הכי מוכר לי. ואני יודעת איך זה מרגיש. אז אין לי הרבה לצערי מלבד הזדהות עמוקה עמוקה, מלבד לומר לך שמבינה. באמת שמבינה. (יותר מדי מבינה.) ודבר אחרון. אם את זקוקה לאוזן קשבת, לדבר, (או לשתוק) - אז קחי אותי בחשבון. באמת. שולחת לך עוד חיבוק עוטף ומרגיע...

מקווה שהיום יהיה יום טוב. ושוב - אני כאן בשבילך. לינור.

 

[ש י ר ו ש ש]

תודה לך...

הלואי שלא היית מזדהה ולא היית מרגישה כמוני..