מתגעגע לנעורים שאבדו
הגעתי למסקנה שאיני מתגעגע לאקסית שלי (טוב לי יותר עם בת הזוג הנוכחית), או ללימודי התואר הראשון, או אף השני, אלא אל הנעורים שאבדו.
אני נזכר בנעורים, בשיאם - גילאי 23-25 - אותם ביליתי עם האקסית בתמימות כזו שכבר אבדה לי. חוסר הדאגה לגבי העתיד, ההנאה מהרגע. לחגוג כאשר הגברת הנ"ל סחבה את "שר הטבעות" (בעברית, עם דפים חסרים) מ"סטימצקי", לרבוץ ביחד במעונות העלובים של תל-חי ולהינות מכל רגע, אפילו כשהייתי צריך לישון על הרצפה כשאירחתי את האקסית כי הייתה לי רק מיטה אחת (בדירה שלפני כן היו שתיים, אחת לי, אחת לה). להתנחל במעונות של הפקולטה ברחובות שם היא למדה על אפה ועל חמתה של ההנהלה שלא אהבה שאנשים מתארחים שם אצל הסטודנטים. לאכול ארוחות-שחיתות בלי חשבון. לא להיות חייב שום דבר לאף אחד, לא לתכנן את העתיד, לא לחשוש ממנו. פשוט - לחיות. אפילו בתקופה שעבדתי בשירות לקוחות ב"הוט" ודיי סבלתי (ובסוף הייתה לי התמוטטות עצבים), היו לי המון רגעי אושר, סתם לרבוץ עם זוגתי-דאז מול הטלביזיה אחרי ארוחה דשנה ולראות קומדיות בריטיות בערב. מאז 2008 בת-הזוג דאז השתגעה ואני קרסתי נפשית ומאז כבר איני צעיר. אני כבר חושש מכל דבר, מפחד לעשות מעשי-משובה מטופשים כמו סחיבת שר הטבעות או הברחת ספר הסטטיסטיקה ההוא מהסיפרייה של תל-חי לפני המבחן של האקסית... אני מפחד משינויים ומחידושים, נעוץ בהווה כי העתיד מפחיד.
אני לא מתגעגע לאקסית עצמה (החים איתה היו מלחיצים), אלא לנעורים שאבדו. אני לא חושב שחסר לי משהו בזוגתי הנוכחית, שהיא חמודה ואהובה עליי מאוד. מה שחסר לי הוא הנעורים שאבדו, ואת זה אף בת-זוג לא תחזיר לי. עברתי כבר יותר ממחצית מחיי, ואני כבר מתחיל להרגיש בעצמותיי את הסוף. אני כבר לא נער בן 23 שכל העתיד לפניו, אלא גבר בן 32 שיודע שעוד שלושה ומשהו עשורים שנה הלב יפסיק לעבוד (הבריאות כבר לא מה שהיייתה בגיל 25), ושכבר אזלו לו רוב האופקים בחיים. נשאר לי לסחוב עוד 30 שנה בערך (אולי 40 אם יהיה לי מזל), אבל כבר את הבחירות שלי, לטוב ולרע, כבר עשיתי בחיים, והכול כבר קבוע. אין אופקים למשהו חדש ומרגש ולכן אני מדוכא.
הגעתי למסקנה שאיני מתגעגע לאקסית שלי (טוב לי יותר עם בת הזוג הנוכחית), או ללימודי התואר הראשון, או אף השני, אלא אל הנעורים שאבדו.
אני נזכר בנעורים, בשיאם - גילאי 23-25 - אותם ביליתי עם האקסית בתמימות כזו שכבר אבדה לי. חוסר הדאגה לגבי העתיד, ההנאה מהרגע. לחגוג כאשר הגברת הנ"ל סחבה את "שר הטבעות" (בעברית, עם דפים חסרים) מ"סטימצקי", לרבוץ ביחד במעונות העלובים של תל-חי ולהינות מכל רגע, אפילו כשהייתי צריך לישון על הרצפה כשאירחתי את האקסית כי הייתה לי רק מיטה אחת (בדירה שלפני כן היו שתיים, אחת לי, אחת לה). להתנחל במעונות של הפקולטה ברחובות שם היא למדה על אפה ועל חמתה של ההנהלה שלא אהבה שאנשים מתארחים שם אצל הסטודנטים. לאכול ארוחות-שחיתות בלי חשבון. לא להיות חייב שום דבר לאף אחד, לא לתכנן את העתיד, לא לחשוש ממנו. פשוט - לחיות. אפילו בתקופה שעבדתי בשירות לקוחות ב"הוט" ודיי סבלתי (ובסוף הייתה לי התמוטטות עצבים), היו לי המון רגעי אושר, סתם לרבוץ עם זוגתי-דאז מול הטלביזיה אחרי ארוחה דשנה ולראות קומדיות בריטיות בערב. מאז 2008 בת-הזוג דאז השתגעה ואני קרסתי נפשית ומאז כבר איני צעיר. אני כבר חושש מכל דבר, מפחד לעשות מעשי-משובה מטופשים כמו סחיבת שר הטבעות או הברחת ספר הסטטיסטיקה ההוא מהסיפרייה של תל-חי לפני המבחן של האקסית... אני מפחד משינויים ומחידושים, נעוץ בהווה כי העתיד מפחיד.
אני לא מתגעגע לאקסית עצמה (החים איתה היו מלחיצים), אלא לנעורים שאבדו. אני לא חושב שחסר לי משהו בזוגתי הנוכחית, שהיא חמודה ואהובה עליי מאוד. מה שחסר לי הוא הנעורים שאבדו, ואת זה אף בת-זוג לא תחזיר לי. עברתי כבר יותר ממחצית מחיי, ואני כבר מתחיל להרגיש בעצמותיי את הסוף. אני כבר לא נער בן 23 שכל העתיד לפניו, אלא גבר בן 32 שיודע שעוד שלושה ומשהו עשורים שנה הלב יפסיק לעבוד (הבריאות כבר לא מה שהיייתה בגיל 25), ושכבר אזלו לו רוב האופקים בחיים. נשאר לי לסחוב עוד 30 שנה בערך (אולי 40 אם יהיה לי מזל), אבל כבר את הבחירות שלי, לטוב ולרע, כבר עשיתי בחיים, והכול כבר קבוע. אין אופקים למשהו חדש ומרגש ולכן אני מדוכא.
