הימים שעוד נכונו לנו...
שוב ערב חג. במחזוריות של חצי שנה "נופלים" עלינו החגים היותר משפחתיים בלוח - ראש השנה ופסח. שוב ושוב נשמעת השאלות "אצל מי אתם בחג?" "מי עוד מגיע?" "מה מכינים לאכול?" ואנחנו, אף פעם לא נהיה אצלה בחג. היא לא תגיע לחגוג איתנו. לא צריך להתחשב בשגעונות האוכל שלה כשמתכננים תפריט, ולא צריך לטרוח להכין לה מג'דרה. 11 שנים אנחנו חוגגים
בלעדיה. ליד השולחן לא משאירים מקום ריק, והקטנות שנולדו בשנים האחרונות ממלאות את החדרים בקולות של צחוק ובכי. את החלל הריק שנשאר בפנים שום דבר לא מצליח למלא בימים אלה. השבוע דיברתי עם אחות שכולה "טריה". חודשים ספורים עברו מאז נכפתה עליה ועל משפחתה מציאות חדשה, נוראה וכואבת. בשיחה שנמשכה כשעתיים גוללה את סיפורם הכאוב, כ"כ דומה למה שחווינו אנחנו לפני 12 שנה. אני מקשיב, והתמונות עולות מול עיני, כאילו קרו רק אתמול, ו-12 השנים שחלפו, כאילו לא היו,כאילו אנחנו שוב רק בתחילת הדרך. אבל הזמן חלף. החור נשאר, אך שולי הפצע הצטלקו, הכאב קהה מעט. אני חושב על הימים שמחכים לה, אלה שאנחנו עברנו והיא ומשפחתה עוד יעברו. חושב על הימים שעוד נכונו לנו, לכולנו.
הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים, שיהיו רכונים שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים. ואנחנו שני המינים, נברך עליהם, ובין כפות ידינו ידריכו קשתם כוכבים רחוקים להביט בנו מתוך הלילות, ולא נבוש להיות מוארים בימים, בימים. הימים שעוד נכונו לנו... והאפלה תביא תבונה אל לילותינו ועין תהיה בנו זבת דמעות רכות של דבש בחלב, ושבעת המינים, פי שבעה מונים בבגרותו יבשיל ליבנו. הימים שעוד נכונו לנו... (מילים: עידית פאנק, לחן, חנן יובל) מאחל לכולנו שנצליח לחגוג עם שמחה, חיוך ואהבה, למרות הכאב, ועם הכאב. ניר
