מתביישת.
פעם לא אהבתי כדורגל בכלל. אחר כך התחלתי לצפות בטלויזיה במשחקים "פה ושם " כזה. עד שיום אחד ידיד טוב לקח אותי למשחק של מכבי חיפה. במילה אחת: התאהבתי. ולא בקבוצה עצמה בהתחלה, מה שהלהיב אותי היו האוהדים, האהבה העצומה הזו, השירים, ההרגשה של "יחד" שבאויר ואז גם הקבוצה עצמה, המשחקים, ההתרגשות, האנדרנלין..והתחלתי ללכת למשחקים באופן קבוע, לעודד.. לאט לאט הפכתי להיות "מכורה" יותר ויותר. לפני שתי עונות הייתי במשחק נגד בני יהודה בשכונה שבו האוהדים של בני יהודה (המתוסכלים) יצאו החוצה וזרקו עלינו דברים ליציע ואוהדים של חיפה נפצעו. את אותו לילה סיימתי בבית חולים ועוד כמה זמן אחר כך דידיתי על קביים לאחר שקרעתי את הרצועות ברגל. במשחק הבא, כשהציעו לי ממכבי חיפה כרטיס רק לי, ליציע הכבוד סירבתי. אמרתי : לא עוזבת את החברים ובטח שלא את יציע ג´.. וככה עם הקביים, המשכתי לדדות למשחקים. הייתי גאה בקבוצה, באוהדים, באוירה של ג´. למשחק האליפות שנה שעברה לא הגעתי.לחבר שלי היתה הרגשה רעה מאוד ולאחר ריב ממושך נשארתי בבית.מזל. ראיתי את התמונות המחרידות בטלויזיה, והתביישתי ששכה מתנהגים האוהדים שאני כל כך אוהבת ושראיתי בעצמי חלק מהם. אחר כך באו התירוצים: הגדרות הגבוהות, המשטרה, ה"למה לא פתחו את השערים", וכמובן .. היה התירוץ הגדול של שמחה שהתפרצה לאחר המתנה ממושכת לאליפות המיוחלת. השנה לא היו תירוצים חברים, ולא יהיו. הגדרות כבר לא מוחצות, המשטרה פתחה שערים. הלקח היחיד שלא נלמד משנה שעברה הוא שאותו קומץ חוליגנים ממשיך להגיע למשחקים. השנה, אני כבר לא מאוהבת האוהדים. השנה נשארה לי רק הגאווה בקבוצה. אולי זה רק קומץ.. אבל זה מה שרואים בסופו של דבר. מה שיזכרו מאוהדי מכבי חיפה משתי עונות האליפות האלה, זו לא השירה האדירה, לא העידוד, לא ההתמדה, לא הירוקות. יזכרו את הקומץ. ובקומץ הזה אני מתביישת. אני יודעת שעבר זמן וכבר דיסקסתם על זה כאן.. אבל בכל זאת הרגשתי צורך. אולי כדי לצעוק: הקומץ זה לא אנחנו. אנחנו ירוקים, גאים, מעודדים, אבל לא מתפרעים.לא חוליגנים. לא פוצעים. אליפות..ירוקה לכולם. בברכת יעלה הירוק הטוב על החוליגנות והמון איחולי החלמה מהירים לאמיר רנד. שרון.
פעם לא אהבתי כדורגל בכלל. אחר כך התחלתי לצפות בטלויזיה במשחקים "פה ושם " כזה. עד שיום אחד ידיד טוב לקח אותי למשחק של מכבי חיפה. במילה אחת: התאהבתי. ולא בקבוצה עצמה בהתחלה, מה שהלהיב אותי היו האוהדים, האהבה העצומה הזו, השירים, ההרגשה של "יחד" שבאויר ואז גם הקבוצה עצמה, המשחקים, ההתרגשות, האנדרנלין..והתחלתי ללכת למשחקים באופן קבוע, לעודד.. לאט לאט הפכתי להיות "מכורה" יותר ויותר. לפני שתי עונות הייתי במשחק נגד בני יהודה בשכונה שבו האוהדים של בני יהודה (המתוסכלים) יצאו החוצה וזרקו עלינו דברים ליציע ואוהדים של חיפה נפצעו. את אותו לילה סיימתי בבית חולים ועוד כמה זמן אחר כך דידיתי על קביים לאחר שקרעתי את הרצועות ברגל. במשחק הבא, כשהציעו לי ממכבי חיפה כרטיס רק לי, ליציע הכבוד סירבתי. אמרתי : לא עוזבת את החברים ובטח שלא את יציע ג´.. וככה עם הקביים, המשכתי לדדות למשחקים. הייתי גאה בקבוצה, באוהדים, באוירה של ג´. למשחק האליפות שנה שעברה לא הגעתי.לחבר שלי היתה הרגשה רעה מאוד ולאחר ריב ממושך נשארתי בבית.מזל. ראיתי את התמונות המחרידות בטלויזיה, והתביישתי ששכה מתנהגים האוהדים שאני כל כך אוהבת ושראיתי בעצמי חלק מהם. אחר כך באו התירוצים: הגדרות הגבוהות, המשטרה, ה"למה לא פתחו את השערים", וכמובן .. היה התירוץ הגדול של שמחה שהתפרצה לאחר המתנה ממושכת לאליפות המיוחלת. השנה לא היו תירוצים חברים, ולא יהיו. הגדרות כבר לא מוחצות, המשטרה פתחה שערים. הלקח היחיד שלא נלמד משנה שעברה הוא שאותו קומץ חוליגנים ממשיך להגיע למשחקים. השנה, אני כבר לא מאוהבת האוהדים. השנה נשארה לי רק הגאווה בקבוצה. אולי זה רק קומץ.. אבל זה מה שרואים בסופו של דבר. מה שיזכרו מאוהדי מכבי חיפה משתי עונות האליפות האלה, זו לא השירה האדירה, לא העידוד, לא ההתמדה, לא הירוקות. יזכרו את הקומץ. ובקומץ הזה אני מתביישת. אני יודעת שעבר זמן וכבר דיסקסתם על זה כאן.. אבל בכל זאת הרגשתי צורך. אולי כדי לצעוק: הקומץ זה לא אנחנו. אנחנו ירוקים, גאים, מעודדים, אבל לא מתפרעים.לא חוליגנים. לא פוצעים. אליפות..ירוקה לכולם. בברכת יעלה הירוק הטוב על החוליגנות והמון איחולי החלמה מהירים לאמיר רנד. שרון.