מתבגר וזועם

[alphadelta]

אין אבל...

עד עכשיו לא היה צורך.

אקדמית הוא מסתדר. נפלא. וצוות המורים והמערך התומך חם ואוהב.

 

[אמא לנער אוטיסט]

מה הוא עושה בהפסקות? נפגש עם חברים אחה"צ?

 

[alphadelta]

יש לו מספר מצומצם של ילדים שהוא מסתובב איתם

אחר הצהרים הוא לרב אוהב שקט או שהולך לטיפולים .
מתעסק עם תחביביו.
לעיתים, נפגש עם חבר.

 

[אמא לנער אוטיסט]

הוא מטופל אצל פסיכולוג/ית? מקבל טיפול רגשי?

 

[alphadelta]

תודה על האיכפתיות

 

[schlomitsmile]

מוכר בהחלט... שני הגדולים שלי (בן 14 ובן 18) אספים

גיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר לכל הנערים/ות (והוריהם

),
לרגישים שבהם- עוד יותר,
ולא"סים בהם- על אחת כמה וכמה.

כל הסוגיות והסיבות שעושות אותו קשה לכולם,
עושות אותו עוד יותר קשה לחבר'ה שלנו.
את אומרת שיש לו חברים, במובן כלשהו של המילה-
א)מה זה חבר בשבילו?
ב)זה שיש לו, מרמז שכנראה יש לו עניין בזה.
בגיל הזה כל הנושא החברתי , שבו ממילא הוא תייר בעולם זר,
נעשה טעון יותר, מורכב יותר.
זה כשלעצמו יכול להכניס למתחים, חרדות, לחצים.

בי"ס חדש, אפילו אם הוא טוב והצוות בו קשוב וחיובי,
עשוי להיות סיבה נוספת לתחושה שהאדמה רועדת מתחת לרגליים.

האם יש לו הזדמנות להכיר חבר'ה א"סים?
להיות בחברת אנשים שמשדרים על גל דומה לשלו,
עשוי להועיל לו.

מה הוא עושה בשעות הפנאי?

 

[alphadelta]

זה רעיון מעולה. תודה.

לא הבנתי עדיין מה ההגדרה שלו לחבר. אבל עלינו עדיין לסנן בחירות לא מוצלחות שהוא עושה.

בשעות הפנאי הוא אוהב כל מה שקשור לאלקטרוניקה, חשמל, מחשבים, מנועים ותעופה.

להכיר לו עוד חברה על הספקטרום זה רעיון מעולה. תודה.

 

[schlomitsmile]

מעניין אם יש לו בכלל הגדרה

אולי הוא מבולבל בשאלה הזאת,
וזה חלק ממה שגורם לו להיות מתוח כ"כ?
נראה לי שווה לפתוח את השאלה לבירור ודיון,
אולי לא באופן ישיר (אולי כן, תלוי במה שמתאים לו)
אלא למשל תוך כדי סיפורים שלכם על חברים שלכם,
או תוך כדי צפיה בסרט ושיחה על התנהלות הדמויות.

איזה בחירות לא מוצלחות הוא עשה?
איך "סיננתם"?
איך הוא הגיב על ה"סינון" שלכם?

האם הוא עוסק בתחומי העניין שלו?
לבד? בחוג?
האם אתם מתעניינים בנושאים אלה?

 

[alphadelta]

דוגמא לסינון

חזר הביתה מאושר כי ילד אחר אמר לו ״ אני החבר הכי טוב שלך״ אותו ילד נהג פעם בכמה ימים להגיד לבני ״ בעצם אני לא חבר שלך״ תוך כדי צעידה יחד לבית הספר ושהילד השני מדבר בהפגנתיות עם ילד אחר ומתעלם מבני.
אותו ילד עודד את בני לא לרוץ בשיעור חינוך גופני אלא ללכת.
ועוד ועוד.

אז סיננו את החבר.

בני מבקש עדיין להפגש איתו וזה נעשה לעיתים רחוקות ורק תחת פיקוח צמוד שלנו.

כרגע יש אצלו ילד אחר בעל תחום עניין משותף והם מתעסקים עם מעגלים חשמליים ( באופן בטיחותי, אין מה לדאוג)

 

[schlomitsmile]

ועוד משהו- לגבי התקפי הזעם למה כוונתך במונח הזה?
איך זה נראה/נשמע?
באיזו תדירות זה קורה?
כמה זמן לוקח בד"כ עד שהוא נרגע?
מה מרגיע אותו?

האם את יכולה לאפיין את הנסיבות בהן זה פורץ?

סליחה על מבול השאלות

זה יעזור לקבל תמונה ברורה יותר
מה שעשוי לסייע לאנשים כאן לחפש איתך קצה-חוט חיובי

 

[אמא מודאגת3]

יתכן כאן ששי כאן שתי אופציות

או שאין מענה בבית הספר והוא מוציא את הזעם של כל היום שעובר עליו במקום שהוא חש בטוח ומוגן וזה בבית,
או שמשהו אחר מפריע לו והוא לא משתף רצוי לנסות שהוא רגוע לשוחח איתו על ההתקפים שלו שינסה להסביר מדוע הוא חש עצבנות.
שיסביר בדרך שלו אתם תבינו מזה הרבה.

 

[Mr Blue Sky1]

גיל ההתבגרות הוא גיל קשה לכולם ובמיוחד לא"סים

גם עבורי הגיל הזה היה מאוד לא פשוט.
למעשה, אני יכול לומר שעד גיל 13, פחות או יותר, לא באמת הרגשתי שאני שונה מאחרים.
כשהייתי בן 12 (בשנה האחרונה בביה"ס היסודי) אני חושב שזו הייתה השנה הכי מוצלחת שלי מבחינה חברתית עד היום.היו לי אז כמה חברים טובים, ולא הרגשתי בודד כלל וכלל.

השינוי לרעה החל אחרי שעברתי לחטיבת הביניים.שם, נתקלתי בהרבה נערים לא נחמדים שחלקם אף היו אלימים כלפיי (הן פיזית והן מילולית), הרגשתי בודד ודחוי, וגם הרגשתי שאני שונה מאחרים בני גילי.

באותה תקופה הייתי מאובחן עם אספרגר, אבל סיפרו לי על כך רק אחרי שאבחנו אותי פעם נוספת (בתחילת התיכון).כשידעתי שיש לי אספרגר התחלתי לקבל את עצמי כמו שאני.עד אז, בתקופת החטיבה, היה לי מאוד קשה.

לא זכורות לי התקפות זעם שהיו לי.מה שכן, זכור לי שהייתי חוזר הביתה מהלימודים לעתים קרובות ומספר להורים שלי שהציקו לי ופגעו בי.בכלל, תקופת החטיבה הייתה התקופה בחיי שבה הרגשתי הכי בודד עד היום.
גם בתיכון לא היו לי חברים, אבל שם לפחות לא נהגו כלפיי באלימות.

מה שכן, אני יכול לומר שבעיניי כל אחד חווה את 'משבר גיל ההתבגרות' בתקופה אחרת.אצל אחי לדוגמא, שאין לו אספרגר, היו הרבה התקפות זעם סביב הגילאים 13-14, ואחר כך הוא נרגע וכיום הוא בתקופה מצוינת.

אני חושב שהפתרונות המומלצים הם לנסות טיפול פסיכולוגי, ואם יש צורך גם לשלב נטילת תרופות (אני לוקח תרופות כבר כמה שנים והן עוזרות לי).
בנוסף, אפשר לרשום אותו לקבוצה חברתית שבה הוא יכיר מתבגרים בני גילו, ואולי ייצור איתם קשרים.

 

[alphadelta]

נכון. תודה.

אכן גיל לא פשוט